בפרשת נח אנו נחשפים למצוה מפורשת בה מצטווים נח ובניו, והיא אחת משבע מצוות בני נח. למעשה, על אף שמם, נח נצטווה רק במצוה אחת, ואילו שש הנותרות כבר ניתנו לאדם הראשון בעת יצירתו. כך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים ט,א:
"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם...".
מצוות אלו באות לכונן את תקינות החברה האנושית כולה, תוך הצבת סייגים ומגבלות על התנהגות פרועה ובלתי מרוסנת. בתחילה יש שתי מצוות שמטרתן לבער את האלילות מן העולם (עבודה זרה וברכת ה), לאחר מכן מצוות שנועדו לאפשר לבני אדם לחיות זה בצד זה בשלום (שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים), ולבסוף, לאחר המבול שנבע משחיתות נפשית עמוקה שפשתה כנגע בכל האנושות, מצטווים בני האדם לרסן את תאוותיהם האכזריות, ולכן נאסר עליהם לאכול אבר מן החי.
למעשה, דיניהם של בני נח חמורים אף מדיני ישראל, שכן כל העובר על אחת ממצוות אלו נידון למיתה, מה שאין כן בישראל, שנידונים לפי חומרת המעשה, ואינם נהרגים על גזל או על ביטול דינים ואבר מן החי. כך ממשיך רבינו, אחר שפירט את דיניהם השונים (שם הלכה יד):
"...ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו ייהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו...".
חיוב מרתק ביותר הוא אחריותם של ישראל על הנכרים הנמצאים תחת שלטונם, אחריות שבאה לידי ביטוי במחויבות חינוכית ובאכיפה משמעתית (שם י,יא):
"חייבין בית דין של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים התושבים, לדון להן על פי המשפטים אלו, כדי שלא ישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם מהן - מעמידין, ואם ראו שיעמידו להן מישראל - מעמידין".
כלומר, על אף שהאחריות על מצבם הרוחני של הנכרים מוטלת בעקרון על עצמם, מכל מקום, בשביל שלא ישחת העולם, עם ישראל מצווה לחנך את הגרים התושבים שברשותו, לוודא שאינם עובדים עבודה זרה, ושומרים על נורמות מוסריות כדין התורה המתייחס אליהם. אף שיש שהעלו סברות שונות בענין, מכל מקום פשטות דברי הרמב"ם מלמדת שהחובה להעמיד להם שופטים שידונו אינה דווקא לפי חוקי תורת ישראל, כי אם שירכיבו הם עצמם מערכת משפטית שתתאים לצרכיהם, אך תמנע חמס ועושק (ראה שו"ת ציץ אליזר חט"ז סימן נה). לפיכך, מסתבר שפרנסי המדינה שמממנים ומתחזקים מערכות משפטיות מיוחדות לנכרים מקיימים בזה את המצוה המוטלת עליהם מכח האחריות על הגרים התושבים שחיים בקרבנו (לא כאן המקום להיכנס לחקירה באם בני המיעוטים במדינה עונים לגדרי גרים תושבים).
אחריות זו אף באה לידי ביטוי בכך שמותר ללמדם את דיני התורה בהם הם חייבים, חרף האיסור ללמד נכרים תורה. כך העירו התוספות במסכת חגיגה יג,א (ד"ה אין מוסרין), וראה דברי הרב משה פיינשטיין בענין, בשו"ת אגרות משה ח"ג סימן פט.
אולם, נותר מקום לתהות האם העובדה שקיבלו רק שבע מצוות שוללת מהם אפשרות לקיים מצוות נוספות (מעבר ללימוד תורה ולשמירת השבת, שעליהם אמרו חז"ל מפורשות שאם הגוי מקיימם הוא חייב מיתה). וליישום מעשי יותר, האם גוי שקיים אחת מתרי"ג המצוות שאיננו מצווה עליהן, כדוגמת הנחת תפילין ולבישת ציצית, או צום ביום כיפור וכדומה - האם יקבל על כך שכר כלפי שמיא, או שמא נשללת ממנו זכות זו כל עיקר.
ר משה פיינשטין העלה במקום אחר (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן ג), אגב דיון ביחס לשחיטת קטן, שבניגוד לקטן שפטור מכל המצוות, הנכרי אינו רק פטור, אלא אין לו כל קשר עמהן. לפיכך, אם קיים הנכרי אחת ממצוות התורה האחרות - לא עלתה לו לשום ענין, ואינה נזקפת לזכותו.
בעקבות תשובה זו השיג עליו גדול אחד, הרב ישראל שציפנסקי, מחבר ספרי "התקנות בישראל" (בהוצאת מוסד הרב קוק). הלה טען והשיג על הגר"מ פיינשטיין, מפירוש המשנה לרמב"ם על מסכת תרומות. המשנה (תרומות ג,ט) קובעת שאם הנכרי תרם תרומה, או הפריש מעשר, ואפילו הקדיש הקדש - מעשיו קיימים וחלה עליהם קדושה. הרמב"ם נימק את הדברים בפירושו בשפה ברורה:
"אע"פ שאין הגוים חייבין במצות, אם קיימו מהם משהו מקבלים עליהן מקצת שכר. וזה מן הכללים אצלינו. והואיל ומקבלים עליהם שכר, מעשיהם בהם קיימים כמו שאתה רואה".
לא די שקבע שהם מקבלים שכר, אלא אף טען שמכח העובדה שהם מקבלים שכר חל הדין של המשנה שמעשיהם ברי תוקף מבחינה הלכתית, ובאמת יש בדברים משום ראיה מכרעת לשיטתו, בניגוד לדעת הרב פיינשטיין.
אולם, גאון זה השיב על ההשגה בספרו (שו"ת אגרו"מ ח"ב סימן ז), וחילו מדברי הרמב"ם בהמשך הלכות מלכים. אגב הדין שאסור לגוי ללמוד תורה ולשבות, מביא הרמב"ם הרחבה מופלגת של איסור זה (הלכות מלכים י,ט-י):
"גוי שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת - חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר - מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג.
בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה. ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. אבל הגוי שנתן צדקה - מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי גויים".
בלי להכנס לחילוק בין גוי לבן נח, עולה מדברי הרמב"ם שגוי שבודה לעצמו דת, וחושב שהיא מחוייבת לו עובר על איסור, ממש כשם ששבת או למד תורה. אם כן, שואל הגרמ"פ, הכיצד יעלה על הדעת שיקבל שכר? ואף על פי שכתב הרמב"ם בהמשך שגוי שקיים מצוה בשביל לקבל עליה שכר מניחים לו לעשותה כהלכתה, מכל מקום לא כתב שהוא אכן מקבל את השכר המדובר, אלא רק שזו מחשבתו של הגוי.
ואת דברי הרמב"ם שפירוש המשנה בתרומות הסביר הגרמ"פ כך: אמנם נכון הדבר שיש מצוות שהגוי מקבל עליהן שכר, אך אלה הן המצוות שעוסקות בתיקון העולם מבחינה סוציאלית. מתן התרומות והמעשרות, וכן ההקדש, נועדו לפרנס עניים ונזקקים, ולאפשר התנהלות כלכלית מרווחת של מוסדות הרוח של עם ישראל. מאחר שכך - אין למנוע מהגוי לעשות דבר טוב ומועיל בעולם, ומאחר שהוא אכן מועיל לא ייגרע ממנו גם שכרו. אולם, אם בוחר הגוי להניח תפילין או להמנע מכלאיים, לא שיפר את האווירה בעולם, ולא סייע לזולת. הסיבה לקיום המצוה היא כנראה חפצו לקיים מצוה, אם מצוה ממצוות ישראל ואם בגלל שמדמיין שהוא מחוייב בה מכח גורם אחר. על כך אין סיבה להעניק לו שכר, כי איננו בברית שנכרתה בין ישראל לקב"ה בסיני.