בשבוע שעבר, בפרשת יתרו, היינו בשיא של השיא. קולות וברקים, עשן, הר סיני רועד. שם קיבלנו את הדיבורים הגדולים. אבל עכשיו בפרשת משפטים, התורה מורידה אותנו לפרטים הכי קטנים של החיים: מה קורה אם השור של מישהו נגח? מה עושים אם השאלתי מחשב מחברה והוא נהרס?
זה נראה שעברנו משיח מאוד רוחני וגבוה לעניינים "משעממים" של בית משפט, אבל האמת היא בדיוק הפוכה. להשקיע במצוות שבין אדם למקום, כמו להתפלל עם כוונה, לשמור שבת, להקפיד על כשרות זה מה שהרבה פעמים מגדיר אדם כדתי. פרשת משפטים באה להגיד לנו: הדתיות שלך נמדדת קודם כל באיך שאת מתנהגת לשונה ממך.
התורה כותבת לנו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". (שמות כ"ג, ה')
התורה אומרת, שכשאנחנו רואים אדם במצוקה, גם אם אנחנו לא מחוברים אליו רגשית, אסור להתעלם - אסור לעבור לצד השני של המדרכה. אירועי שבעה באוקטובר היו דוגמא חיה לכך, כאשר אנשים מכל הארץ, בלי קשר לאמונות שלהם, לדעות הפוליטיות שלהם או לתפקידם בצבא, ירדו לדרום כדי להציל משפחות, בחורים ובחורות צעירים שהם אפילו לא הכירו. גם אחרי שפרצה המלחמה, ראינו איך כל אחד מוצא את עצמו בעזרה למשפחות מגויסות, להשבת החטופים, לתמיכה בפצועים ועוד. כולם רצו לעשות משהו ולפעול למען המדינה והעם שלנו.
התקופה הזו חיזקה אצלי את הרצון להיות אדם עם ראייה חברתית, אדם שרואה מצוקה וישר קופץ לעזור, בלי לחשוב על הקשר שלי אל מי שצריך את העזרה. זה מבחינתי השיעור הכי גדול שלמדתי מהתקופה הנוראית הזו.
כשמסתכלים על כל המצוות החברתיות האלה, לא להפיץ שמועות, להתרחק משקר, לעזור לעני, מבינים שהתורה לא מנסה רק לעשות אותנו "דתיים", היא מנסה לבנות פה חברה שטוב לחיות בה. חברה שיש בה אמון, ביטחון וערבות הדדית.
דווקא כי אנחנו עם מגוון, עם דעות וזהויות שונות שלפעמים גם מתנגשות, חשוב לזכור שהבסיס שמחזיק אותנו יחד הוא אכפתיות, אחריות ועזרה לזולת, וזה לב המסר של פרשת משפטים.
אילה זיו און היא תלמידה בתיכון שחרית מבית האגודה לקידום החינוך.