פרשת מקץ: הפתרון לימים הכי חשוכים בשנה

הפסוק הפותח את הפרשה "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר".
לכאורה פשוט שמדובר שנתיים לאחר שיוסף פתר את החלומות לשר המשקים ושר האופים, אולם המדרש בבראשית רבה פרשה פ"ט על הפסוק הנ"ל פותח בפסוק מספר איוב:

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים: 'קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת',
זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה, וּמַאי טַעַם קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵצֶר הָרָע בָּעוֹלָם אֹפֶל וְצַלְמָוֶת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת, נֶעֱקַר יֵצֶר הָרָע מִן הָעוֹלָם, אֵין אֹפֶל וְצַלְמָוֶת בָּעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר, 'קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ', זְמַן נָתַן לְיוֹסֵף כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ חָלַם פַּרְעֹה חֲלוֹם".

המדרש מביא שני פירושים ומסביר כי משמעות הקץ הוא סוף וקץ לחושך. ובאיזה חושך מדובר? הראשון הוא קץ ליצר הרע בעולם, והשני הקץ לזמן השהות של יוסף בבית האסורים.

השימוש באותם המילים "כמה שנים יעשה באפלה" מופיע אצל יוסף כמו גם בעולם. ואולי ניתן לומר 'יעשה' ולא 'יהיה', יעשה ממש- כלומר יש תהליך אקטיבי של מלחמה בחושך וביצר הרע. האדם, האומה, העולם צריכים לעבור ולהתמודד בחושך, על מנת להגיע לאור. אנחנו לא מבינים למה צריך לעבור בחושך, אבל יש כאן אופטימיות שיש סוף וקץ לכל צרותינו.

ההפטרה מבטיחה: יש קץ לימי הרעה

בשבת חנוכה קוראים את ההפטרה לפרשת בהעלותך. הפטרת הפרשה היא מספר זכריה המנבא בתקופת שיבת ציון לאחר חורבן הבית הראשון. עמ"י במצב קשה- רוחנית וגשמית. המקדש לא בנוי, התנכלויות של העמים מסביב וההתלהבות הראשונית מהשיבה לציון שוככת. התחושה היא שהקב"ה עזב אותנו. בא הנביא זכריה ומנבא "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'... וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם" ובהמשך "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת". הקב"ה לא נטש אותנו, יש קץ לימי הרעה.

גם חגי הנביא נשלח אל העם במטרה לעודד ולדרבן לבנות את המקדש ולכונן חיים לאומיים, יהודיים בארץ. בנבואה החותמת את הספר מופיע "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ... כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר : הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ ? וַיְעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא.
וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא? וַיְעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא".

המאמץ לשמור על האור

בכ"ד בכסלו החודש התשעי, ערב חנוכת המקדש שהוא גם ערב חנוכה בעתיד, מציב הנביא בפני הכהנים שאלה הלכתית: אדם הנושא בשר קדוש ונוגע באוכל ביין בשמן... האם המאכל הופך לקדוש? עונים הכהנים, לא.ואדם הטמא לנפש, הנוגע בכל אלה, האם יטמא את המאכל? כן. דבר טמא מעביר את הטומאה הלאה בקלות. ואילו כדי להיטהר, צריך לעשות פעולות רבות. את האור ניתן לכבות בקלות, אבל כדי להדליק ולהשאירו דולק יש צורך במאמץ. (נתנאל אלינסון)

וזה מוביל אותנו לשאלה של בית הלל ובית שמאי- איך מדליקים את נרות חנוכה "הולך ופוחת" או "מוסיף והולך"? והרב זוין מחדד ושואל האם המצווה בחנוכה היא להדליק אש, לבער את הרע או להוסיף אור, לעשות טוב?

"...ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור...ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" לגמרי "והרשעה כולה כעשן תכלה" כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב"נר מצווה ותורה אור", הרי הם מוסיפים לה אור יותר ויותר. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום". "הולך ואור", מוסיף והולך..." (לתורה ולמועדים, הרב זוין)

בימים החשוכים ביותר בשנה, אנחנו מדליקים אור, סמל וזיכרון לניצחון הרוח לניצחון האור על החושך. כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

הכותבת היא סטודנטית ולומדת במדרשה באוניברסיטת בר אילן.