פרשת מקץ: האם באמת אפשר להחלים מטראומה משפחתית?

"בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר". פרימו לוי, ההפוגה, 1963.

הסופר היהודי איטלקי פרימו לוי סיים את חייו בגיל 67 בתחתית בניין מגוריו בטורינו. מי שזכה בפרסים יוקרתיים על תיאוריו את מחנה אושוויץ, נמצא מת בידי שוערת הבניין. איש לא ידע אם נפל בטעות או התאבד, אבל אלי ויזל הפילוסוף שבעצמו הובל לאושוויץ מרומניה, היה משוכנע: "פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". ההתמודדות עם הטראומה אף פעם לא מפסיקה.

עו"ד אורי אגוז | , צילום: פרטי

פרשת השבוע פרשת מקץ: הטראומה מתמשכת גם אחרי האירוע עצמו

יוסף, שהופך בגיל 30 שנה למשנה לפרעה בכל מצרים, שפרעה משבח אותו ש"אין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ. אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ", שעוטה עליו בגדי שש ורביד זהב, אותו יוסף הופך להיות ברגע הנער בן השבע עשרה שהופשט מבגדיו והושלך אל הבור כשמופיעים מולו אחיו, מקור הטראומה שלו. המקרא חוזר ומדגיש שיוסף זיהה את האחים והאחים לא זיהו אותו.

"וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם" ומפרש הרמב"ן, שכשהשתחוו האחים זיהה אותם יוסף מיד אבל בבד בבד התעורר בו הפחד שגם הם יכירו אותו. הרגש העיקרי הוא לא רגש הנקמה, לא תחושת העליונות. לא. הרגש הראשון הוא הפחד. הוא לבד כשזה קרה. הוא לבד כשהוא מזהה.

הריב"ש, ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות במאה ה-12מוסיף: "כי (יוסף) היה מצפה להם".

ריב"ש תולה את הציפייה ברעב שבעטיו באו רבים למצרים אבל להבנתי יוסף ציפה להם כל השנים כי אחרי פגיעה איומה הלב נותר דרוך לרגע שתגיע מכה נוספת. עקבות הטראומה מהדהדים שנים אחרי.

הזוועות שחמאס חולל ייחרטו לעד כטראומה לאומית ונסיון המלחמות הקודמות והשלכותיהן מעיד על כך, "אבל ההשפעות האמיתיות של הטראומה - יגיעו רק בהמשך" מחדדת פרופ' תובל-משיח. נדמה שכל אחד מאיתנו מרגיש את זה. זה תופס אותך פתאום, הטריגר משתנה - תמונה, אשה צעירה ברחוב, רעש מסויים, והחרדה עולה מבפנים. לילדים, למשפחה. לכלל עם ישראל. זה שם. אורב.

פרשת השבוע פרשת מקץ: יוסף מפחד שהאחים יזהו אותו

"וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת" והריב"ש, שברכת משה ליוסף, בכור שור, טמונה בשמו ובפירושיו מחפש לפענח את פסיכולוגיית הדמויות, מפרש שיוסף התנכר לאחיו כי חשב "אם אגלה להם עצמי מיד, מפני שהם בושים על שמכרו אחיהם וציערו אביהם, יאמרו לי: שתוק, אתה מושבע ועומד שלא תגלה אותנו!" כלומר יוסף לא מעז להזדהות כי הוא משוכנע שאחיו ישתיקו אותו כדי שלא יחשוף את הפשע שביצעו. מולם יוסף הוא לא המשביר לכל מצרים, מולם הוא נער ונוכחותם מאיימת עליו. כמו הרבה נפגעי טראומה הוא משוכנע שלמילה שלו לא יהיה כל ערך מול המילה שלהם.

החטופה מורן סטלה ינאי ששוחררה משבי חמאס במסגרת עסקת החטופים, סיפרה: "המחבל אמר לי תסתכלי לי בעיניים... מקרוב כל הזמן, שאזכור את הפנים שלו ממש טוב. הייתי הולכת לישון וחולמת עליו סיוטים". הקורבן יזכור את הפוגע בצורה כזו או אחרת. משהו ממנו ייטמע בו לנצח.

רד"ק אומר שיוסף: "דיבר אתם קשות... שמרגלים הם...להוציא מלבם, שלא יחשבו כי הוא יוסף".

יוסף חרד כל העת שיזהו אותו והמפגש מעורר בו בכי שהוא מקפיד להסתיר. האחים מתחננים שיאמין שאינם מרגלים, טוענים שוב ושוב לכנותם: "כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ כֵּנִ֣ים", אבל הראב"ע, אבן עזרא מפרש –לא סתם חסרה האות א'. חסרה אות האמת. ראב"ע מוסיף ואומר על יוסף: "ויכירם - שבתחילה הכיר שהם אחיו, ורק אחר כן הסתכל בכל אחד והכירו: "ויכר יוסף את אחיו". הם פגעו בו כדבוקה אחת, וכך הוא מזהה אותם תחילה - "האחים". רק בשלב השני יזהה כל אחד בנפרד.

במחקרים שערכו על קורבנות שנפגעו בידי בן גזע אחר, הבחינו בתופעה מעניינת – בגלל עוצמת הטראומה והפחד מתקשים בהתחלה הנפגעים לזהות מתוך מסדר תמונות או מסדר חי מאפיינים קונקרטיים לפוגע שלהם. כלומר גבר שחור שנפגע בידי גברים לבנים, במסדר זיהוי כולם יראו לו תחילה זהים. ולהיפך. גבר לבן שנפגע בידי שחורים, לא יבחין בהבדלים ספציפים בין האנשים. רק בשלב השני, ואולי בעזרת ריענון זיכרון, יתחדדו התווים המסוימים של אותו הפוגע. זה לא תוצר גזענות, זה תוצר טראומה. כל אחד ומה שמטלטל אותו.

מהלך הריפוי של יוסף מתחיל בהכתבת גורל האחים כפי ששלטו בגורלו: יוסף עוצר את כולם לשלושה ימים שכן כולם אחראים במשותף ואז משאיר את שמעון ומשחרר אותם להביא את בנימין: "וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם". מולם, שיראו כולם. ומדוע את שמעון? רש"י חושב שזה לא מקרי: "'שמעון הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי (לעיל ל"ז י"ט) 'הנה בעל החלומות הלזה בא'. ודבר אחר: נתכוון יוסף להפרידו מלוי, שמא יתייעצו שניהם להרוג אותו". יוסף בוחר באח שלהבנתו חולל את הטריגר לפגוע בו, וגם רואה בו את האח שלתפיסתו יכול לשוב ולהרוג אותו אם ישתף פעולה עם לוי. אותם שניים שגם עלו והחריבו את שכם ואנשיה.

שנה אחרי ששוחררה בעסקה, נפטרה השבוע חנה קציר ז"ל. בעלה רמי נרצח בטבח ובנה אלעד נרצח בשבי. המטפלת המיתולוגית של ניר-עוז שרבים מהנרצחים היו ילדים בהם טיפלה, לא יכלה לשאת עוד את הכאב. כשאומרים שאי אפשר להתחיל לטפל בפצע כשהטראומה נמשכת, זו לא דמגוגיה. אירוע טראומטי אישי ולצידו טראומה לאומית הוא שבר בנרטיב החברה, במה שהיא מספרת לעצמה על עצמה. חשוב לבנות את הנרטיב איתן מחדש.

פרופ' תובל-משיח מדברת על הצורך בסיפור מסודר וקוהרנטי, עם התחלה אמצע וסוף, כמו הסיפורים שיש לנו על אירועים חשובים בחיינו: חתונה, צבא, הולדת הילדים. בעוד שהם סיפורים מובנים, הטראומה היא סיפור פתוח, שקורה עדיין עכשיו. כדי להתחיל להתרפא, צריך לבנות סיפור סגור.

יוסף בונה לעצמו סיפור כזה כשהפעם הוא הגיבור המניע את ההתרחשות: לפני צאתם חזרה ליעקב הוא מחביא את תשלומיהם באמתחתם כדי שיפחדו שיאשימום בגניבה. אי הוודאות שמלווה את חייו מאז נזרק לבור, תלווה גם אותם.

פרשת השבוע פרשת מקץ: האמונה שאפשר לחולל שינוי לטובה

האחים חוזרים עם בנימין אחרי קושי עצום של יעקב להיפרד. גם הוא בטראומה מאובדן יוסף. טראומה מחוללת גלי הדף. ולא רק במעגל הישיר. יוסף מקבלם בסבר פנים יפות, בסעודה והרעפת שפע, ואז מטמין גביע בכלי בנימין. עכשיו הוא מתבונן בתגובתם: האם יפקירו אותו או לאו. בנימין דומה לו בהיותו הבן הקטן והאהוב, בן רחל. אם האחים ילחמו להצילו, יוכיחו שלב ראשון ביכולת לתת בהם אמון.

אותו מבחן ללב האנושי מופיע גם בהפטרה המקורית לפרשה, סיפור המלך שלמה והנשים והתינוק החי והמת. הפטרה שנקראית לעיתים נדירות, כשהפרשה אינה נקראית בחנוכה. לב האם האמיתית מכריע. בהפטרה שנקראית בחנוכה, הפטרת זכריה הנביא, מאחרוני הנביאים שפעל בימי שיבת ציון ותחילת תקופת בית שני, מביא הנביא חזיונות ובהם חזיון המנורה המתכתבת עם חנוכה. אבל יש דבר נוסף בעצם הנבואה- האמונה שאפשר לחולל שינוי אם מזהירים מפני הבאות. שינוי הסיפור הפנימי ומהלך העתיד. טראומה היא מצב נתון. כשיוסף בונה סיפור נוסף שיחזק אותו מתוך הטראומה, מתחילה אפשרות לריפוי ותקווה וחיים לצד הטראומה ולא בתוכה.

"אם היו סותמים את פי לאחר השחרור לא הייתי נשאר בחיים", פרימו לוי.

הכותבת היא מגשרת וכותבת לטלוויזיה ולתיאטרון.