קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה... וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ

יוסף עולה לגדולה. סיפור מכירתו שהחל בשני חלומות שחלם וסיפר לאחיו, והמשיך בתיאור שני חלומות שחלמו שר המשקים ושר האופים, מקבל תפנית דרמטית בתיאור שני החלומות שחלם פרעה. אמנם, יוסף זיהה ששני החלומות שחלם מלך מצרים, "חלום אחד הוא".

פתרונו של יוסף נשא חן בעיני המלך

פתרונו של יוסף שנשא חן בעיני המלך העלהו לגדולה- "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא, מב-מד).

"וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ", ומכל הארצות באים למצרים כדי לחַיות נפשם ברעב. גם בארץ כנען כבד הרעב, ויעקב שולח את בניו לשבור בר ממצרים. עשרת האחים באו בתוך הבאים למצרים, והשתחוו בין המשתחוים. יוסף שהכיר את אחיו למרות שהם לא הכירוהו, מתנכר אליהם ומאשים אותם בריגול, והם כופרים באשמה:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל. כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם" (מב, ט-טז).

רוצה לומר אנשי אמת, לא מרגלים

מה פשר הדו שיח הזה? מה טענתו ומה טענותיהם? מבאר הרלב"ג (מהדורת מעליות, עמ' 489): "כלנו בני איש אחד נחנו – קיבלתי בפירוש זה הפסוק מהרב אדוני אבי ז"ל, כי כבר אמרו זה לאַמֵּת שאינם מרגלים, לפי שהמרגלים הולכים בסכנה עצומה, כפשׂע בינם ובין המוות, ואין מדרך האדם שישים עשרה מבניו בזאת הסכנה. וזה, שהוא אולי יָקֵל באחד מבניו או בשנים, אך לא במספר רב כזה. ולזה אִמְּתוּ לו מזה שהם כֵּנִים, רוצה לומר אנשי אמת, לא מרגלים.

ויִדמה לפי זה הפירוש, שהוא אמר להם כי אין זאת ראיה שלא יהיו מרגלים, כי אולי נשארו לאביהם בנים רבים ולזה הֵקֵל בהם; והם השיבו כי לא נשאר לאביהם כי אם אחיהם הקטן. והוא הוסיף לענותם שזה ראיה כי הם מרגלים, שאם היו באים לשבור אוכל היו באים כולם, אך השאיר אביהם אחיהם הקטן שלא לסכן כל בניו.

והבחינה האמיתית תהיה בזה, שאם ייאסרו כולם – מלבד אחד ילך לקחת אחיהם הקטן – ולא ירצה אביו לשלח אותו - הנה זה ראיה כי הוא הֵקֵל בשאר בניו, והשאיר הקטן לרוב אהבתו אותו. שאם היה אוהב אותם במדרגת אהבתו הקטן, היה שולח הקטן תכף. ואם ישלח הקטן - זה ראיה כי לא שלח שאר בניו להיותו מֵקֵל בהם".

אם יסרב האב לשלוח את בנו הקטן - יוכח שהם מרגלים

האחים טוענים שאינם מרגלים, והראיה היא שהם "בְּנֵי אִישׁ אֶחָד", ולא מסתבר שאב יאפשר לכל בניו להסתכן במשימת ריגול. יוסף טוען שאין זו ראיה חותכת, כיון שיתכן שיש לאביהם בנים רבים ולכן איפשר לעשרה מבניו להסתכן. האחים מחזקים את טענתם הראשונה על ידי זה שהם שוללים את דבריו של יוסף, שיש לאביהם בנים רבים, ומספרים שיש להם עוד אח אחד בלבד ולכן לא יתכן שאביהם יאפשר להם להסתכן.

יוסף טוען שאדרבה דבריהם מוכיחים שהם מרגלים, שהרי אביהם לא שלח את כל בניו למצרים על מנת לא לסכן את כולם. הענין יוכרע במאסר כולם ובקשה לשלוח את האח הקטן. אם יסרב האב לשלוח את בנו הקטן, יוכח שהם מרגלים ואביהם מוכן לסכן את כולם ובלבד שבנו הקטן והאהוב ישאר. אך אם יסכים האב לשלוח את בנו הקטן יוכח שהעובדה שהאב שלח עשרה מבניו למעט הקטן, אינה מעידה שהם מרגלים כיון ששליחתו כעת מלמדת שכל הבנים שווים בעיניו, ולא היה מסכן עשרה מבניו אף אם ישאר בן אחד.

בסופו של דבר נשאר רק שמעון במאסר, ושאר האחים עולים לארץ כנען. לאחר שנגמר האוכל שקנו במצרים, הם מתכוננים למסע נוסף מצרימה.

לפני יציאתם אומר להם יעקב אביהם:

"אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (מג, יא-יד).

הרלב"ג עומד על הסיבה שיעקב ציין שהמנחה תכלול "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", ולומד מכך תועלת (עמ' 505): "התועלת החמישה עשר הוא במידות, והוא שאין ראוי למי שחשדהו האדון בדבר רע שיפליג בריבוי המנחה, כי זה ממה שייראה ממנו שהחשד ההוא הוא אמת. ולזה תמצא ביעקב שלא הפליג בזה המקום בריבוי הדורון – עם מה שתראה שהפליג בריבוי הדורון לעשו – אבל היה מעט מה ששלח לו מכל מין: מעט צרי ומעט דבש ונכאת ומעט לוט ומעט בטנים ומעט שקדים. והנה יהיה אומרו 'מעט דבש' מושך עצמו ואחרים עמו".

יעקב הירבה בדורון לעשו במטרה לפייס בלבד

אמנם, "ראוי לאדם כשתעלה עליו חמת אחֵר, שיכין עצמו לפייסו בדורון מהיותר משובח שימצא, כי בזה יכפה אפו" (התועלת הארבעה עשר – עמ' 505); אך במקרה שאדם נחשד בדבר ורוצה לפייס את האדון החושד בו, צריך הוא להזהר שלא ירבה במתנות יותר מדי כיון שריבוי זה מעורר חשדות כבדים שהחשדות מוצדקים.

יעקב הירבה בדורון לעשו כיון שמטרת הדורון היתה לפייס בלבד, אך בדורון לאדון במצרים שחשד את בניו בריגול מדגיש יעקב שיש למעט, כדי שלא ייראה שהחשדות מוצדקים.

גם הערה פשטנית מעיר הרלב"ג: "והנה יהיה אומרו 'מעט דבש' מושך עצמו ואחרים עמו". לדעת הרלב"ג, המילה "מְעַט", שלכאורה מופיעה אך ורק לגבי דבש (וקודם לכן מופיעה מילה זו גם לגבי צרי) למעשה מתייחסת גם לפרטים האחרים שכללה המנחה; דהיינו גם מעט לוט ומעט בטנים ומעט שקדים.

אמנם, גם על עצם משלוח המנחה עומד הרלב"ג (התועלת הששה עשר, עמ' 506-505): "אין ראוי לאדם כשיירא מדבר רע שיישען על התפילה לה' יתעלה לבד, אבל ראוי שישתדל בכל הסיבות שאפשר בהצלתו, ויחבר אל זה התפילה לה' יתעלה. כי ה' יתעלה כשיעזור לדבקים בו וישגיח בהם, ירצה שיחברו אל זה הסיבות הנאותות... ולזאת הסיבה תמצא בזה המקום, שאחַר שלקח יעקב עצה לפייס האדון לפי מה שראוי, התפלל לה' יתעלה שיתן להם רחמים לפני האיש. ובכלל אם יישען השלם על התפילה לה' יתעלה לבד, יקרה בזה מן ההפסד מה שלא יֵעָלֵם, עד שכבר יביא זה למיעוט האמונה בה' יתעלה כשלא יבואו לַשלם ההוא מבוקשיו, אשר הוא סיבת העדר הגעתם. ולזה אמרו רבותינו ז"ל: 'למען יברכך ה' אלהיך' – יכול בטל, תלמוד לומר: 'בכל אשר תעשה'".

התפילה אינה מספקת והאדם צריך להשתדל בעצמו לממש את רצונו

יעקב מתפלל לה' שיתן לבניו רחמים לפני האיש, אך הוא אינו מסתפק בתפילה אלא משתדל ליצור את הנסיבות המתאימות להצלת בניו. היזמה שהוא נוקט היא מתן מנחה אל האיש כדי לפייסו.

בפעולתו זו מלמדנו יעקב שהתפילה אינה מספקת והאדם צריך להשתדל בעצמו לממש את רצונו. הרלב"ג מדגיש שאין זו רק עצה טובה אלא יש בדבר גם הצלה מבעיות באמונה שעלולות להגרם לאדם שרק התפלל וציפה לישועת ה'. אמונתו של אדם זה עלולה להתערער אם לא יֵעָשֶׂה רצונו. לעומתו, אדם שפעל בכוחותיו נוסף על תפילתו, גם אם לא יתמלאו כל משאלותיו מסתבר שיתלה את האשם בעצמו.

בגישתו זו, הולך הרלב"ג בעקבות חז"ל אשר דרשו את הפסוק "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים יד, כט), כך: 'למען יברכך ה' אלהיך' – יכול בטל, תלמוד לומר: 'בכל אשר תעשה'. ברכת ה' אינה חלה על אדם שבטל, אלא רק על אדם שעושה.