תוכחה מאהבה

בפרשת מקץ מובא לפנינו סיפור מתח/דרמה שכל קריאה נוספת בו לא מורידה מהענין שלו. הרב בר שאול מביא בפנינו מסר מהסיפור.

חדשות כיפה הרב בר שאול 22/12/02 00:00 יז בטבת התשסג

"וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים, ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו כי אמר פן יקראנו אסון - ויוסף הוא השליט על ארץ הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה, וירא יוסף את אחיו ויכירם, ויתנכר אליהם, וידבר אתם קשות".
אנו קוראים תמיד את מאורעות יוסף ואחיו, כפי שהם מסופרים בתורה, תוך פעימת לב חזקה. אמנם החומר הסיפורי כשלעצמו אינו חדש יותר בשבילנו מאז קראנוהו לראשונה בשחרי ילדותנו כאשר היינו תינוקות של בית רבן מאושרים, אך מדי שובנו לקרוא בתורה את הדברים האלה עצמם, נרגיש בעומק לבנו גלי גלים העולים ויורדים ועולים על כל דיבור וצעד של יוסף ואחיו. עם החליפות והתמודות של יחסי יוסף ואחיו יתחוללו גם בעומק לבנו חליפות ותמורות במקביל למסופר בתורה, כי אנו חיים תמיד מחדש את המאורעות, והם עוברים בתוכנו ונרשמים מחדש בנפשנו פנימה. הם מותחים את מלוא תשומת לבנו, וקוראם אותנו להתבוננות יותר מעמיקה בהם, הם מתנוצצים לפנינו ורומזים לנו כי עדיין גנוז בתוכם אור גדול שלא נתגלה עד עתה, הוא עתיד להתגלות במעט או בהרבה לכל מי שידליק בלבו צימאון גדול לנסתרות בגלותיה של תורה.
למען חדד מבטנו אנו חובשים משקפתו של מעמיק גדול וקוראים ורואים: "והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דיבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחושבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל ענייניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה. ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם. כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דיבה. וגם כן באוסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכו אל הבור, ואם בלוקחו מהם לעבד האח, שעיני כולם תלויים בבנימין" (אברבנאל, מקץ).
ואין לחבין כי כוונתו של יוסף היתה חלילה להתנקם באחיו בהזדמנות זו שבאה לידו עתה, כאשר הוא השליט במצרים והם באים אליו וזקוקים לו מבלי שידעו לפני מי הם עומדים, אין בלבו הגדול של יוסף הצדיק כל רגשי נקמה כלפי אחיו, שעשו לו מה שעשו מחמת חשד קשה שהיה להם עליו, ולא יכלו לחשוב אחרת עליו לפי מיטב הבנתם בחלומותיו ודבריו. יוסף יודע ומבין וגם מכריז. על כך בביטחון באהבת אחיו המדוכאים מיסורי נפשם: "אל תיראו, כי התחת אלהים אני, ואתם השבתם עלי רעה, אלהים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם, (ויחי נ). יוסף הוא המנחם אותם, את אחיו, הוא המדבר על לבם, הוא המצהיר על האמונה הגדולה בהשגחה העליונה שהיא צופיה דרך בני אדם, וקושרת חוליה בחוליה וסוללת דרכים ומכינה מעשים וסודרת אנשים בזה אחר זה ומשלשלת אירועים ומפציעה עליות אחר ירידות, עד הזריזהה המלאה, יוסף המאמין הגדול יודע ומבין ומסביר כי גם אחיו וגם הוא לא היו אלא שליחי ההשגחה העליונה, ומה לו כי יהיה בלבו עליהם מאומה. אדרבא, לבם מלא עכשיו יותר מאשר לפני כן אהבה גדולה לאחיו, ורחמים גדולים עליהם בשעת מצוקתם הנפשית בעת ראותם עתה בעליל כי כל מחשבותיהם על יוסף לפנים מוטעה היו מיסודן. וכי הם היו גורמים לו יסורים על לא עוון בלבו ועוול בכפו. יוסף מעודדם ומחזקם ושואף ומשתדל להוציא מלבותיהם כל שמץ צער, וכמים פנים אל פנים כן אהבתו לאחיו נספגת בלבותיהם, ודבריו נכנסים לתוך נפשם הנסערת ומשקיטים ומרגיעים אותה ומשיבים אותה למנוחתה.
אך אם כך הדבר, ובלי ספק כך הדבר, למה יתנכר יוסף אל אחיו. למה יעשה אותם למרגלים, וילחץ עליהם להביא את האח הצעיר. ויעשה בעיניהם את האח הצעיר לאשם באשמה חמורה אשר מגיע לו בגללה עונש מוות ולפחות להיות לעבד עולם?
אכן גם בזה נתגלית גדולתו של יוסף, חכמתו הגדולה של יוסף הגונזת בתוכה פלאים של מנהיג ומחנך גם יחד. ואם מותר לשבמותינו להעלות על הדעת ועל הכתב איזה הסבר, נעשה זאת פה בזהירות מרובה.
צעדי האחים כלפי יוסף, החל בהחשדתם אותו, ואחר כך בהחלטתם להרחיק אותו מן המשפחה, ואחר כך בהורדתם אותו לבור, ואחר כך במוכרם אותו לעבד לעבדים - ככל הצעדים האלה התבונן יוסף והסתכל דרכם אל לבות האחים, והעלה מסקנות מסויימות: הם לא היו די רגישים לצעדו של האח בחשד, הם החליטו רק על סמך אומדנה בלבד, הם יכלו לעזוב אחיהם הנחשד ולשבת לאכול לחם, והם גם יכלו למכור אותו לעבד, ועל הכל, הם יכלו לכבוש חרדתם לצער האב הזקן על אובדן בן זקוניו - אמנם האמינו האחים בצדקתם ויהיו כל צעדיהם דין אמת וצדק בעיניהם. ושום אדם אחר לא היה נוהג אחרת על פי דין. אבל עצם העובדה כי יכלו לעשות כמו שעשו, מעיד ומוכיח כי הוציאו באותה שעה מלבם רגשות חזקים כלפי האח והאב, כדי שלא יופרעו ויוטרדו ויעוכבו בצעדיהם, שנראו להם צודקים בהחלט. ואת מה שהוציאו מתוך לבם אז, אמר יוסף להחזיר להם לתוך לבם באותם צעדים שנקט כלפי אחיו עתה, בהחשידו אותם בריגול החזיר להם רגישות מלאה לצערו של הנחשד חשד חינם, ובהחליטו לעיניהם על נכונות האשמותיו על סמך אומדנה בלבד, החזיר להם הכרה והרגשה כי אין לך סכנה גדולה מאשר ביסוס משפט על יסוד אומדנא בלבד, ובאוסרו את שמעון לעיניהם החזיר להם את ההרגשה שצריכה להיות לאחים העוזבים אח לגורלו. ובהזהירו אותם להביא את בנימין הצעיר, ובהחשידו אחר כך את בנימין באשמה חמורה שבגללה ילקח לעבד עולם, החזיר להם יוסף את רגשי החרדה לאח הצעיר הנתון בסכנה חמורה של מיתה בנכר, או על כל פנים להיות מרוחק עולמית מחיק משפחתו האהובה. ועל הכל; בכל צעדיו אמר יוסף להחזיר להם את רגש החרדה הגדולה ליגונו של האב הזקן הבוכה ומתאבל על אובדן בן זקוניו ---אמנם דרך זו להחזרת הכרח ורגשות על ידי שורת צעדים נמרצים מחושבים ומתוכננים היטב, היא דרך המותרת רק לאדם גדול מאד כשהוא רואה רק דרך כזאת למתאימה למצב ההוא ולשעה ההיא ולנסיבות ההן, באורח יוצא מן הכלל ולא כדרך המלך שהולכים בה יום יום. אלא שיוסף היה אותו אדם גדול, וחכמתו הרבה ותורת בית אביו. כל זה עמד לו והצלחתו לא נפגמה במתאימה. וכאשר אנו קוראים על זאת בתורה, אנו משתאים על שיעורי קומתם של האבות וממשיכי דרכם. ונפשנו מתעשרת מאד מעושר נפשם של קדמונים וחייהם המשמשים לנו דוגמא ומופת. ומשהנפש מתעשרת הרבה הריחי מגלה מתוכה כוחות יצירה וחינוך גנוזים שביכולתם לבשם את החיים ולבסס אותם ולהעלות אותם ולרומם ולזככם עד כדי קדושה.
(מתוך "מן הבאר")