פרשת מקץ: בין פזיזות לאחריות

הצעתו של ראובן נידחת

בפרשתנו מסופר על תגובת יעקב על דרישת שליט מצרים, להוריד את בנימין אליו. יעקב מסרב באומרו לבניו (בראשית פרק מב, לו): "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה"

לשמע דברים אלו מיד אומר ראובן בנו הבכור אל אביו (בראשית פרק מב, לז): "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ", אך יעקב נשאר בסירובו ואומר (בראשית פרק מב, לח): "וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה".

הצעתו של יהודה מתקבלת

בהמשך הפסוקים, כאשר הרעב מתחיל להיות יותר כבד בארץ, מנסה הפעם יהודה את מזלו ואומר אל אביו (בראשית פרק מג, ח-ט): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים". ומשום מה יעקב הפעם מסכים לשלוח עימו את בנימין בנו הקטן.

מה ההבדל בין יהודה לראובן?

צריך להבין את עומק העניין, מדוע בתחילה כשראובן התחייב על היקר לו מכל, אביו יעקב סירב, ולאחר מכן כשיהודה לקח את האחריות על עצמו ללא כל הבטחה על משהו ממשי, יעקב מסכים.

ואמנם רש"י כבר מבאר נקודה זאת באומרו: "לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני". אך עדיין הדברים צריכים עיון, שהרי ראובן מוכן להתחייב על הדבר היקר לו ביותר, שני בניו, וא"כ מדוע יעקב לא סומך עליו?

חסרון הפזיזות

אצל ראובן אנו רואים את מידת הפחז, והפזיזות, כפי שיעקב אומר לו בשעה שמברכו (בראשית פרק מט, ד): "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר". ודרשו חז"ל על כך (אוצר המדרשים עמוד רכח ד"ה ויקרא יעקב): "פחז כמים, כמים הנגרים ארצה בזריזות, שהרי שאר משקין יורדין בנחת כמו היין והחלב והדבש, וריח לא נשאר בכלי כשהן נשפכין ממנו, כך כל כעסך הבערת".

נקודה זאת באה לידי ביטוי כבר בחטאו הראשון שבילבל את מיטת בלהה שהוכיחו אביו (בראשית פרק מט, ד): "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ". ראובן פעל מתוך פזיזות, ולא מתוך מתינות ושיקול דעת נכון, וזה גרם לקלקול רב, למרות שכוונתו של ראובן הייתה רצויה וטובה.

חוסר אחריותו של ראובן בוויתור על ילדיו

גם אצלנו, ראובן ואחיו רק הגיעו ממצרים, ומספרים לאביהם את הקורות אותם, ומייד ראובן קופץ ואומר ללא כל חשש (בראשית פרק מב, לז): "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". ללא כל מחשבה עמוקה. כשאדם מוכן לתת את היקר לו בצורה כ"כ מהירה, זה אומר דרשני. לא בטוח שהאדם הזה באמת בעל אחריות שלקח את כל המשמעות של דבריו.

בהלה לנטילת הנחלות

וכן כותב המדרש (במדבר רבה פרשה כב ד"ה ט ד"א ומקנה) ורש"י על פסוק זה (משלי פרק כ, כא): "נחלה מבהלת בראשנה ואחריתה לא תברך" -"נחלה מבוהלת בראשונה - שנבהל למהר וליטול תחלה כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר "גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו" (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם". גם כאן אנו רואים את מידת הבהלה, המהירות והפזיזות שהייתה בחלקו של ראובן.

העיתוי הוא הקבוע

לעומתו, יהודה, שזכה שמזרעו תצא המלוכה, במקרה זה הוא ממתין לעת רצון, מחכה לרגע שהרעב כבד בארץ, ורק (בראשית פרק מג, ב): "כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם" ויעקב אומר להם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" רק אז קם יהודה וחוזר על כל המקרה, ומוסיף ואומר שהוא מוכן לקחת אחריות מלאה, בלא הבטחות שחסרות שחר וקיום. אלא מתוך שיקול דעת רציני, בעיתוי הנכון, ומתוך תחושת בטחון מוחלטת. ולכן זכה שדוקא בו יעקב סמך ומסר לו את בנימין.

הזמן הנכון לצאת לקרב

גם בזמן המכבים, המכבים לקחו סיכון מסוים. הם נטלו אחריות גדולה מאוד, ונלחמו ללא מורא ופחד ביוונים ובמתיוונים עד חרמה. שיקול הדעת לצאת לקרב היה לא פשוט, והיה עשוי להוביל להתאבדות של כלל ישראל. הכרזה על מלחמה עשויה להוביל לסכנה עצומה. המכבים לקחו אחריות, וזכו לשיקול דעת נכון להכריע כיצד ומתי להילחם ביוונים.

לסיום...

נתפלל שנזכה לדעת לקחת אחריות, לדעת מה לומר ומתי, כיצד לעשות ולפעול באופן השלם ביותר.

ונזכה במהרה בימינו למשיח בן דוד, מזרע יהודה, שיהיה לו את היכולת לקחת אחריות שלימה, ולפעול באופן המדויק ביותר, ומתוך כך נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו.