הוא היה קצין צעיר ומצליח. באותו בוקר רצה גם לעשות מעשה טוב – ולקח טרמפ שלושה חיילים מתחנת ההסעה. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שהנסיעה הזו תחתום את חייהם. אחרי נסיעה ארוכה, הרכב התנגש ברכב חקלאי. אחד החיילים נהרג במקום. השני הפך לצמח. החייל השלישי נפצע אנושות. אני זוכרת את המראה שלו בבית החולים. הוא היה אחיה של חברת ילדות קרובה. היינו צעירים מכדי להבין שקראו לנו בעצם להיפרד. עמדנו לידו, התפללנו, האמנו. כמה ימים אחר כך עמדנו שוב – בהלוויה.
פרשת מטות־מסעי חותמת את ספר במדבר. היא נדמית כאוסף נושאים לא קשורים: דיני נדרים, מלחמת מדיין, בקשת ראובן וגד להתנחל מעבר הירדן, תחנות המסע במדבר, חלוקת הארץ לנחלות וקביעת 6 ערי המקלט אליהן יוכל להמלט מי שהרג בשגגה מפני נקמת גואל הדם.
אבל בקריאות נוספות נדמה לי שבין כולם עובר חוט מקשר – שאלת הכוונה.
מה היתה הכוונה הנפשית שעמדה מאחורי המעשה. הכוונה מכריעה את היחס שלנו למה שקרה.
"וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה ... א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה... וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹֽא־אֵיבָ֖ה... וְהוּא֙ לֹֽא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָֽעָתֽוֹ".
חודשים ארוכים אחרי ההלוויה, עברתי בתפקידי כראש הסניגוריה של הפיקוד על כתבי האישום החדשים שהוגשו באותו שבוע ופתאום ראיתי כתב אישום כנגד אותו קצין שהסיע את החיילים. יצאתי החוצה לכמה רגעים כדי להתאפס ורק אז חזרתי פנימה וקראתי את התיק. אחרי חקירה מעמיקה הגישה התביעה הצבאית כתב אישום כנגד הקצין בגין גרימת מוות ברשלנות של החיילים. דהיינו, התאונה הייתה נמנעת אלמלא ההתרשלות שלו.
חוק העונשין מבקש להתחקות אחרי הכוונה של אדם כשהוא מבצע מעשה. כוונה מוגדרת כמודעות של האדם לטיב המעשה, לקיום הנסיבות שלו ולאפשרות שתגרם התוצאה שבאמת קרתה.
התנהגות רשלנית היא התנהגות שלא הייתה בה מודעות לאחד המרכיבים האלה, אלא שהיה מצופה שאדם סביר מן הישוב, כמו מבצע העבירה, דווקא כן יהיה מודע ולכן הוא עומד לדין.
הקצין שנחקר טען שהוא לא זוכר שום דבר ממה שקרה בגלל עוצמת התאונה. ההנחה של החוקר הייתה שהוא כנראה לא היה מרוכז ולא שם לב לרכב החקלאי. אולי נרדם.
איך משפיעה הכוונה על המעשה?
האירוע הראשון בפרשה - בנדור נדר - משה מציג לראשי המטות איך אפשר לבטל נדר. אב יכול לבטל נדר של בת ובעל של אשתו. הגמרא במסכת נזיר (כג ע"א) מתארת מצב בו אדם סבור כי עשה עבירה אך בפועל המעשה לא נעשה. למשל: "אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים" (קידושין פא,א). האישה לא ידעה שבעלה הסיר את הנדר, ומשוכנעת שביצעה עבירה. אבל הגמרא קובעת, שלמרות שהתכוונה לבצע עבירה, מכיוון שהבעל הפר את הנדר, המעשה אינו אסור.
אירוע שני - מלחמת מדיין – משה שולח 1000 איש מכל שבט להילחם במדיין שפגעו רוחנית בישראל. כשיגלה שלא הושמדו מי שהיו צריכים, יזעם ויורה לשוב ולהרוג למעט בתינוקות הבנות. סיפור קשה מאד, שד"ל אומר שאין הצדקה להסביר את הוראת משה למעט שהתורה מעלה לפנינו גם דברים קשים כדי שלא תחזור הוראה כזו. גם כאן נושא הכוונה הוא יסוד המחלוקת - הלוחמים לא נמנעו ברשלנות מלפגוע בכולם, הם עשו זאת במכוון כי מוסרית חשבו שכך נכון.
הסיפור השלישי מתאר את הוויכוח עם בני גד וראובן שמבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי לפני הכניסה לארץ. משה כועס: "הַֽאַחֵיכֶ֗ם יָבֹ֨אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה". אבל רק כשהם מסבירים שכוונתם להתיישב לצרכי המקנה והטף, אבל הם מתכוונים גם להיות חלוצים במלחמה לפני כולם – מקבל משה את בקשתם.
תיאור רשימת 42 המסעות בפתח פרשת מסעי, מוסבר בידי רש"י והמפרשים כנועד לתת פרפסקטיבה. להנחיל לעם ישראל שגם המסע עצמו הוא חלק מהמטרה. לא רק היעד. כל מה שלמדת בדרך עם כל העליות והירידות הוא חלק ממשמעות היציאה למסע. זו הייתה הכוונה.
ולבסוף, סיפור ירושת בנות צלפחד ודרישת שבט מנשה שלא ייגזל מהם שטח, אם הבנות תנשאנה לגברים מחוץ לשבט. משה בסיוע הקב"ה מוצא דרך ליישב בין הצרכים התנגשים – נישואים בתוך השבט, לפי הפרשנים רק בדור ראשון. כוונות שני הצדדים מוצאות מענה.
הסתכלתי על כתב האישום. ידעתי שלא אוכל וגם לא ארצה לייצג בתיק הזה. העברתי את הייצוג לאחד מאנשי המילואים הבכירים, אלא שהדיון המשפטי לא התקיים כסדרו. ולמה? כי הקצין שהשתחרר בינתיים ברח מן הארץ. נמלט. הבריחה הזו הפכה את הסיפור – העבירה אותו מתחום השגגה למרחב הכוונה. מעשה מכוון של הימלטות מהדין. בריחה מהתמודדות עם התוצאות וההשלכות.
התלמוד והפרשנים מתלבטים איך אפשר לזהות מתי פעל אדם בשגגה. הם מחפשים את המעשה כדי לגזור ממנו. בוחנים את גובה המקום ממנו נפל אדם, להסיק אם נדחף או לא (רמב"ן, רבנו בחיי), מנסים לתת סימנים בעוצמת המכה, "בצדיה" או "לא בצדיה". הכוונה תמיד נסתרת – אבל היא המפתח לדין
הגמרא בדיון האם יש שליחות לדבר עברה, קובעת שאם אדם שלח אחר לבצע עבירה, האחריות היא על השליח המבצע ולא על המשלח, אבל היא מציגה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לגבי מי שתכנן לשלוח יד ולגנוב פקדון שנמצא אצלו: "בית שמאי אומרים: לחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד". (בבא מציעא, מד, א)
הבדל גדול. בית שמאי נותנים משקל עצום לכוונה. ואגב דיני שליחות, לדוד המלך יש לפחות אחריות מוסרית למות אוריה ששלח לקרב, למרות שהוא לא הרגו בעצמו.
הבן איש חי שואל: ומה דינם של אלה שמסרו נפשם למען מצווה – אך לא קיימו אותה בפועל?
ועונה: שכר כוונה אינו בטל. כשאדם עושה לשם שמים – גם אם טעה, הכוונה מכתיבה ערך למעשה.
שנים אחרי, כששימשתי כעוזרת התובעת הצבאית הראשית – נעצר הקצין בביקור שעשה בארץ. התיק היה פתוח וצו המעצר המתין. הפעם ביקשתי להופיע בתיק בעצמי. אני זוכרת את דפיקות הלב שלי כשאמרתי בבית הדין שמעשה הבריחה שלו מהאחריות, יצר מעגלי פגיעה נוספים וקשים להורים.
"הדבר הראשון שמתחנכים עליו בבה"ד 1 הוא לקיחת אחריות. זו חובת קצין, שהוא מנהיג. יכולת לטעון להגנתך. אבל לא לברוח. מנעת מהמשפחות את בירור האמת אחרי שנתנו את הכי יקר שלהן. היית צריך לעמוד בבית הדין ולראות את הכאב שלהם ולשמוע אותו. היה לך חלק בזה. אל תברח".
בחברה שסועה כמו שלנו, נדמה שהמחלוקות הכי הגדולות נולדות משאלת הכוונה.
האם אנחנו מאמינים שכוונת האחר היא רעה? או בשגגה?
הפוליטיקה, השיח הציבורי, היחסים הכי אישיים שלנו – כולם מתוחים על קו השבר הזה.
וְנִשְׁבַּ֙עְתָּ֙ חַי־יְהֹוָ֔ה בֶּאֱמֶ֖ת בְּמִשְׁפָּ֣ט וּבִצְדָקָ֑ה" (ירמיהו ד,ב, הפטרה)
הכותבת היא עו"ד (סא"ל) מיל' אורי אגוז, לשעבר בחטיבת הדין הבינלאומי, הפרקליטות הצבאית, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה
לעילוי נשמת סבתי האהובה, הלה חיה לויט לבית גלטמן.