באביב תרס"ט – 1909 התכנסו חברי "אחוזת בית" כדי להקים את מה שתהיה תל-אביב, העיר העברית הראשונה. כדי לחלק באופן שוויוני את החלקות בין המשפחות המייסדות, הוחלט להטיל גורלות: סודרו שתי קופסאות כשבאחת מהן צדפים כהים ובשניה – צדפים לבנים. על קבוצת צדפים אחת היו מספרי החלקות, בשניה – שמות המשפחות, ואחד מילדי המשפחות נקרא לבחור בכל פעם צדף אחד מכל קופסא. עקיבא אריה וייס שארגן את ההגרלה, בחר בשיטה שהוגדרה כמקורית, אך כנראה נלקחה ישירות מחלוקת הארץ עליה אנו קוראים בפרשות האחרונות של ספר במדבר:
"...אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃
עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט" (במדבר כו: נג-נו).
כך קראנו בשבוע שעבר, ואכן חזקוני כותב שהארץ חולקה פעמיים – קודם כל לשבטים ואח"כ למשפחות, בדיוק לפי אותה שיטה: ..."יחלקוה בשנים עשר תחומין כנגד י"ב שבטים, וכותב שמות הי"ב תחומין כנגד הי"ב שבטים, וכותב שמות הי"ב תחומין בשנים עשר פתקים ונתנה בקלפי אחד, ושמות י"ב שבטים בי"ב פתקין בקלפי אחד, והממונה טורף בקלפי של תחומין ובקלפי של שבטים ומעלה בידו אחת פתק שבט פלוני ובידו אחרת פתק תחום פלוני וזוכה כל שבט בתחום העולה לו"...
ולמרות השיטה השיוויונית וההוגנת, אנחנו רואים בפרשת מטות יוצאי דופן: בני ראובן ובני גד שלהם "מקנה רב" מבקשים ממשה להשאר ולהתיישב בעבר הירדן המזרחי. משה דואג משתי סיבות. הראשונה: הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה (שם, לב, ו) והשניה, שבדיוק כמו שקרה בחטא המרגלים, שאר בני ישראל יחשבו שבני ראובן וגד, הבכורים לאימותיהם ומנהיגים ע"פ דרכם, מעדיפים את עבר הירדן "מפני פחד יושבי הארץ, ויפחדו גם הם מעבור אל הארץ" (מלבי"ם). נכון שהם משיבים על טענותיו ואומרים שרק הם נשארים שם ורק בגלל הצאן ושהם יבואו להלחם יחד עם בני ישראל על הארץ ורק אח"כ ישובו לבתיהם. ועדיין, למרות תשובותיהם הטובות, משה גם מסדר להם את סדרי העדיפות שלהם (טף לפני מקנה ולא להיפך, כפי שאמרו בתחילה) וגם מוסיף להם את "חצי שבט המנשה" (הבכור ליוסף) שידוע בקשר החזק שלו לארץ ישראל, כנראה בתקוה לחזק אותם גם באופן מעשי.
וגם בפרשת מסעי – יוצאי דופן נוספים: "צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם" (שם לה:ב). יעקב אבינו, בברכתו את הבנים בסוף ספר בראשית אמר על שבט לוי "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט,ז), ועכשיו מגיע הזמן ליישם זאת: על כל שבט לתת מקום לבני לוי ביניהם, ולא רק "ערים לשבת", אלא ערים שיש סביבם מה שנקרא בימינו, מרחב לריאה ירוקה. ועוד: וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם (שם, שם, ח). אם כך, הארץ חולקה באופן שווה בין השבטים, ממש כמו בחלוקת ה"צדפים", חוץ מכמובן, מי שקבל שטחים אחרת...
עוד נוספו לכך 6 ערי מקלט – 3 בעבר הירדן המזרחי ו-3 בעבר הירדן המערבי שגם עבורן נלקח שטח. ויחד עם זאת, בהמשך מתברר שערי הלוויים, שהלויים קבלו מבני ישראל, גם בהן היתה אפשרות למקלט. כלומר, בני לוי בעצמם היו צריכים לחלוק מהמתנה שקבלו משאר שבטי ישראל עם אחרים, ולא סתם "אורחים" אלא רוצחים מסוגים שונים...
אז חלוקה שוויונית? מן הסתם, חלוקה שוויונית אבסולוטית היא יותר כמו מיטת סדום. היא אינה אפשרית, אינה נכונה ואינה מועילה, כי במציאות יש צרכים ותפקידים שונים לשבטים השונים ולאנשים שונים ואלו זקוקים למענים שונים. ועדיין, אם נדאג רק לצרכי היחיד והשבט – נאבד את הכלל ולהיפך. אז איך לאזן, גם לענות על צרכי היחיד והשבט וגם לענות על צרכי כלל עם ישראל וארץ ישראל? אלו שאלות שעולות רק כשאנחנו ממש על סף הכניסה לארץ, ומקבלים הצצה למורכבותן.
הרבנית ד"ר מיכל כהנא היא מורת דרך, מלווה רוחנית, כותבת, ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד.