"הרב, מותר לנשים להניח תפילין?"
"הרב, מה דעתך על 'סמיכה לרבנות' לנשים?"
"ומה לגבי 'מניין שוויוני'?"
שאלות כאלה ואחרות עולות לא פעם, ונוגעות לעומק השוויון בין גברים לנשים ביהדות. במאמר הזה לא תמצאו תשובות ישירות לשאלות האלה, אבל נצלול יחד לשתי פרשות שמלמדות אותנו שיעור חשוב על מעמד האישה: פרשת פנחס ופרשת מטות הסמוכות אחת לשנייה, ומזווית מסויימת לא בכדי. נגלה אולי איך התורה, בדרכה המיוחדת, מדגישה את הכבוד והכוח הטמונים באישה.
בנות צלפחד: לא שוות, אלא צודקות!
בשבוע שעבר פגשנו את בנות צלפחד, זוכרים? הן היו "צדקניות" ובאו בבקשה אמיצה ומקורית בפני משה: אביהן נפטר במדבר ללא בנים, והן ביקשו לקבל נחלה בארץ ישראל כדי שחלקת אביהן לא תיעלם. התשובה האלוקית למשה הייתה חד משמעית: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת".
הרש"ר הירש, אחד מגדולי הפרשנים, מסביר שהמילה "כן" כאן לא מתייחסת רק להסכמה, אלא ל"כנות" - "דבריהן מתאימים לאמת ולצדק". כלומר, בנות צלפחד לא ביקשו להיות "כמו בנים" סתם בשביל שוויון, אלא מתוך רצון עמוק להציל את נחלת אביהן. הן רצו למלא את מקומו, ובקשתן נבעה מתוך אמת וצדק פנימי. זה מדהים לראות איך התורה מתייחסת בכבוד רב לדיבור האישה, וכשדבריה אמת, הם מתקבלים בשמיים.
כוחו של נדר: ההבדל שמעצים את האישה
בפרשת מטות, אנחנו נתקלים בנושא הנדרים. התורה מבדילה בין נדרי גבר לנדרי אישה, ודווקא ההבדל הזה מלמד אותנו שיעור נוסף על מעמד האישה
ראשית נציג את הפסוקים: " ד וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל-נְדָרֶיהָ וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקוּם. ו וְאִם-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל-נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח-לָהּ כִּי-הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. ז וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ. ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח-לָהּ"
נדרי גבר: גבר שנודר נדר, תלוי בחכם (זה לא מופיע בתורה) חיצוני לו שמתיר את הנדר. החכם הזה לא חי איתו באותו בית ולא תמיד מודע לכל הניואנסים של חייו. הסיבה לכך, אומר הרש"ר הירש, היא כדי למנוע קלות ראש בקדושת הנדרים - הקושי בהתרת נדר נועד להרתיע.
לפי הרש"ר הירש- "נדר של איש קושר אותו מההתחלה. הוא יכול – ואף מצֻוֶוה- למסור את נדרו לציבור הלאומי ולנציגיו, כדי שיעיינו בנדר ויכריעו על קיומו. רק בדרך זו יכול האיש להתיר את נדרו. שכן האיש יוצר את מעמדו בחיים באופן עצמאי, ואם הוא קושר עצמו בנדר שאין להתירו, הרי הוא מכניס לחייו יסוד חדש שאינו נוהג בדרך כלל. יסוד זה משנה את חייו ועושה אותם ייחודיים לאישיותו, ומאחר שהוא עצמאי, ביכולתו לקחת ייחודיות זו בחשבון כאשר הוא קובע ומסדר את צורת חייו."
נדרי אישה: אצל אישה, הדין שונה לגמרי. את נדריה יכול להפר אביה או בעלה (או שניהם יחד), וזה נעשה בצורה הרבה יותר קלה וזמינה. מדוע דווקא האישה? האם זה סוג של "הקטנה" שלה?
הרש"ר הירש מסביר את זה באופן מיוחד: "אין האישה בונה לה בית משלה, אלא היא נכנסת לבית שנבנה בידי האיש... והרי היא מנהלת את הבית ומביאה לו אושר ומטפחת את כל הנתון בו ברוח של קדושה ופנייה לה'". הוא ממשיך ומחדש: למרות שהבעל עשוי ללמוד בישיבה או ללכת לשיעורי תורה, דווקא האישה היא זו שבידיה הכוח להשריש בבית רוח של קדושה ופנייה אל ה'.
בגלל הכוח וההשפעה הגדולים שיש לאישה על חיי הבית והמשפחה, התורה דואגת במיוחד שלא תטעה ותידור נדרים שעלולים להשפיע לרעה על הייעוד המיוחד שלה. התורה מעדיפה "לא להקצין" ולא לאסור יותר מדי. לכן, היא נותנת לה את האפשרות לבטל נדרים בקלות יחסית, כדי שלא תיקשר לדברים שיפריעו לה לממש את תפקידה הייחודי והחשוב. מסכם הרש"ר הירש: "מנקודת מבט זו יש להבין את התקנות שנתקנו כאן מתוך דאגה לאשה". ונוסיף: דאגה לאישה, שנובעת מדאגה לעולם כולו.
בשולי הדברים
יתכן ודברים השתנו, כפי שאנו רואים בימינו, והתפקידים השונים של גבר ואשה מתערבבים בבית כזה או אחר, ולפעמים נמצא דווקא את הגבר כ'עיקר הבית' וכמי שאמון על ניהולו, ולפעמים את האשה, אך בכל זאת יש לנו כאן הצצה נוספת אל עומק 'מחשבת התורה' בדבר נפש האשה והיחס אליה, כנגד מי שמבקש לראות באופן שלילי את מיעוט המצוות בקרב הנשים, או פרשן של מצוות מסויימות הקיימות אצלן.