שפע המלל הנוחת עלינו מריבוי הערוצים וממשקל העיתונות הביא מה שמביא בכנפיו כל עודף היצע – ירידה במחיר. אין הכוונה למחיר כספי דווקא כי אם לערכה של המילה – המילים נעשו בזויות. האחריות למה שיוצא מהפה קרסה. בשל השפע הגדול לא ניתן לדייק בעובדות, להקפיד על הבחנה בין עובדות לפרשנות, לשמור על רמת אמינות ולבקש את הטוב ולא את הפוגע. זהו מחיר נורא של הטכנולוגיה וקשה לאמוד את ההשפעה הקשה שלו.
חלק מפיחות ניכר זה נוגע גם לרמת הנאמנות להתחייבויות היוצאות מהפה. מקובל אצלנו, כי כשקובעים שעת מפגש או שיעור חלק ניכר מתוכנו אינו עומד בשעה שנקבעה, אף על פי שמדובר בגזל זמן, בזלזול, בהתנשאות ובקביעת נורמות חיים מגונות; מקובל אצלנו כי התחייבות להתקשר או לשלוח דבר מה אינו עובר לעשייתן, כי אם דבר בלתי צפוי והצעה אפשרית בלבד. מקובל אצלנו כי מילים הן אופק אפשרויות ולא הוראת ביצוע.
למעלה מכך, על אף ציווי התורה "ככל היוצא מפיו יעשה" ודברי חכמים על הפסוק "צדק צדק תרדוף – שיהיה הן שלך הן ולאו שלך לאו" פחתה מאוד חשיבות העמידה בדיבור היוצא מפיו של אדם. הפרת התחייבויות היא עניין שבשיגרה, הימנעות מביטול פגישות ברגע האחרון ותשלום חובות בזמן אינם נתפשים בדבר מה מחייב כמו אכילה כשרה והנחת תפילין. כל אלה הם נוהג מקולקל, הנובע גם הוא מאי-לקיחת המילים ברצינות ובכובד הראש שהן ראויות לו. אמנם, אין מדובר ברעיונות עמוקים כי אם בתרבות התנהגות. ברם, תרבות זו מקרינה גם על התוכן: אדם העומד במילותיו ו"נשבע להרע ולא ימיר" אף אם הדבר פוגע בו עצמו, מלמד גם על תוכן עמוק של חיים בכובד ראש. זהו אדם המתייחס בכבוד נשגב להתחייבות, לדיוק, לזהירות ולרגישות.
חלק ניכר מתיקון פני החברה נעוץ גם בתרבות החיים הבסיסית שלה. שיבה אל קדושתה של המילה הנאמרת ואל המחויבות העמוקה להגשימה מבשרת בכנפיה את בשורת השיבה אל הוד ייעודו של האדם. היונק באמת מאורה של תורה אינו נותן למילים להתנדף סתם כך, אלא מקיים במלוא כובד המשמעות את ציווי התורה על מימוש היוצא מפיו. בכך הוא מאדיר את ייחודו של האדם בעל כושר הדיבור, ומחזק את הנאמנות לכוחותיו. תרבות חיים זו סוללת את הדרך לקומות נוספות, המקרינות מוסריות וערכיות, ועל ידי כך מאהבת שם שמיים על הבריות ומחזקת את זיקתם לדרך חיים ערכית.
ככל היוצא מפיו יעשה
על חשיבות העמידה בדיבור היוצא מפיו של האדם בעקבות פרשת השבוע שלנו, פרשת מטות מסעי.
