נקום נקמת בני ישראל* אז ועתה

" נקום נקמת בני ישראל" - האם הפסוקים הבאים היו עומדים במבחן בג"צ, או במבחן בית המשפט הבינלאומי בהאג, או במבחן התקשורת הישראלית, או בכלל, במבחן התרבות המערבית?

חדשות כיפה אבי רט 12/07/07 00:00 כו בתמוז התשסז

נקום נקמת בני ישראל* אז ועתה
Flickr: _Dusk_ -cc, צילום: Flickr: _Dusk_ -cc

האם הפסוקים הבאים היו עומדים במבחן בג"צ, או במבחן בית המשפט הבינלאומי בהאג, או במבחן התקשורת הישראלית, או בכלל, במבחן התרבות המערבית?

"וידבר ה אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף אל עמך...ויצבאו על מדין...ויהרגו כל זכר...ואת כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש...ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו...". (במדבר, לא)


"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה...". (במדבר לג, נא-נג).

דומני, כי פסוקים אלו היו מוגדרים בעיני אותם גופים שהזכרתי, כפסוקים גזעניים, קיצוניים, לא הומניים, ואולי אף כפשעי מלחמה, וכפגיעה בכבוד האדם וחירותו, ואושיות הצדק והמוסר המערביים.


וזו הבעיה. בחודשים האחרונים, לאחר האירועים והפיגועים הקשים שכולנו חווים, בעומדנו מול שורות ארוכות ארוכות של גופות, ובהם אם ושלושת ילדיה, סבתא ונכדתה, תינוקות בעריסותיהם, ונשים בהריון שעוברן נרצח בעודו ברחמן, בעומדנו מול זאת והלב זועק והדם רותח, אנו שומעים כל הזמן ש"אסור להגיב מהבטן", ו"שצריך לשמור על איפוק", וש"הבלגה היא כוח", ושעדיף שייהרגו חיילי צה"ל ולא לפגוע באוכלוסייה אזרחית כביכול "חפה מפשע". אלו ערכי המוסר של המשפט, התקשורת, והתרבות המערבית.

ואני תמה, וכי הקב"ה לא ידע שהבלגה היא כוח? וכי אין לקב"ה נושאים אחרים לצוות את משה לפני מותו חוץ מ"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ואחר תאסף אל עמיך"? כביכול לא יכול משה ללכת לבית עולמו לפני השלמת המשימה הזו של הנקמה? וכי הקב"ה לא מכיר את העיקרון ש"אסור להגיב מהבטן"?.

ובכלל - סוף סוף מגיעים אל הארץ, אחרי כל כך הרבה שנות עבדות ומדבר, למה ישר "והורשתם", "ואבדתם", "תאבדו", "תשמידו" וכדומה, וכי לא היה עדיף לכתוב: כי תבואו אל הארץ, ופתחתם בשיחות, והקמתם מכונים לדו-קיום וסובלנות, וניגבתם יחד חומוס בדמשק, וכן הלאה? האם זה לא נשמע סימפאטי, הומני ואנושי יותר?


שלושה קודים ניצבים זה מול זה ערב הכניסה לארץ אז, ובשנות כניסתנו לארץ עתה. הקוד המערבי המטיף לנו מוסר ושולח ועדות לבודקנו, בו בזמן שהוא לא בוחל בשום אמצעי במאבקיו שלו, הקוד הערבי השולח ילדים למות ולרצוח תינוקות ונשים בהריון, בברכתן של האמהות, הרוות נחת מילדיהן השהידים, ולהבדיל, הקוד היהודי אותו מתווה הקב"ה בצוותו את משה מה עליו לעשות בהיכנסו לארץ, ומה על העם לעשות אם חפץ חיים הוא.


הדברים כל כך פשוטים ובהירים. אומר הקב"ה: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם". (במדבר, לג. נה-נו).


זו ברירת המחדל. או שאתם תעשו זאת להם, או שאני אעשה זאת לכם. ומי לנו כרש"י, במילותיו הבהירות, הנצחיות, הרלוונטיות כל כך: "והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה. ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה". וגם רש"י ידע שאסור "לדבר מהבטן" וש"הבלגה היא כוח". ואעפ"כ.


כדי להגיע "לחזק חזק ונתחזק" שבסוף הספר, צריך קודם לקיים את הפסוקים שבתחילתו. באופן ממלכתי, שקול, מקצועי ואחראי, אבל בנחישות, בהתמדה, בידיעה ובאמונה שמשה אמת ותורתו אמת, ועם חפץ חיים - אכן בוחר בחיים.