(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: (פרק יז)
הקב"ה "מציג את עצמו" בפנייתו לאברהם כ"אֵל שַׁדַּי". ביחס לשם זה של הקב"ה מובא במדרש (בראשית רבה פרשה מו סימן ג): "רבי נתן ורבי אחא ורבי ברכיה בשם רבי יצחק אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די לארץ די, שאלולי שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים".
ה"די" שאמר הקב"ה לעולם, קביעת התחומים והגבלתם, היא עדות וחותם של הקב"ה כבורא העולם, וכדברי הרש"ר הירש: "הכלל וכל פרט טבועים בחותמת של "די!", – ו"די" זה מעיד על האל. אילו היו שמים וארץ תוצאה נצחית של כוחות טבע עוורים השולטים לעד... מדוע חדלו הכוחות האלה ליצור לעד ולעולם! מי שׂם תכלית וגבול ליצירתם בקיום העולם זה אלפים בשנים... עצם ה"די" הזה, זו חותמת השבת של הבריאה, היא חותמת האל בשמים ובארץ... והיא המעידה על שמים וארץ, שאין הם תוצאה של כוחות עוורים, המשועבדים בדרך הטבע, אלא הם מלאכתו החפשית של הבורא, המגשים את הגיונותיו, ברצונו החפשי ובכוחו החפשי הכל-יכול; שמים וארץ נבראו בידי "אל שדי", – המציב תכלית לבריאתו שלו.
ולא רק בכלל הגדול, אלא בכל נברא זעיר – בכל חלקיק זעיר בעל צורה צורה ובעל כח הוא טבע חותמת "די!". אכן, "די" זה הוא המקור היחיד של הוייתם וסוג הוייתם. כל כח קיבל רווח ותחום לפעילותו; לפנים מן התחום הוא כח חי, מחוץ לתחום הוא אפס".
פרשת השבוע פרשת לך לך
אכן כל הברואים קבועים בתחומם ובו הם "חיים", אך לא מרצונם החופשי מצויים הם בתחום זה. קבועים הם בתחומם שקבע להם הבורא ואינם יכולים לחרוג מן התחום. יודע הבורא תחום המתאים לכל ברואיו, וטוב להם לברואים בתחומם שנקבע להם.
יוצא מן הכלל הוא האדם שאינו קבוע בתחום מסוים שאינו יכול לחרוג ממנו. יכול האדם לעבור את גבולותיו. אמנם הוא נקרא ומודרך שלא לעשות זאת אלא להישאר בתחומו, אך הוא אינו כפוי לעשות זאת:
"כל הנבראים – זולתי האדם – אינם יכולים לחרוג מן התחום; משהאל קרא אליהם "די", אין הם יכולים לעבור את הגבול. ואילו ליהודי נאמר: ברצונך החפשי קרא "די" לעצמך; במקום שה' אמר לך "די", – שם אמור "די" לעצמך. הנה זו תמצית כל היהדות. כל התורה אינה אלא קריאת "די", שה' קרא לאדם. על שם כך נקרא החטא "עברה": אין אדם חוטא, אלא אם כן עבר את הגבול הזה. כל שאיפות האדם וגם רצונותיו הגשמיים הרי הם קדושים וטהורים – ובלבד שלא יעברו את הגבול, שה' קבע להם. אין לך תכונה אנושית, שהיא טובה או רעה כשהיא לעצמה. איסורי התורה אינם מצוים לדכא ולהחניק שום תכונה; אלא הם קובעים לכל תכונה את תחומה המוגדר את הרווח המסוים להתפתחותה... הנה זה היסוד של המצוה בישראל: התנהג בחירות לפנים מן התחום, במסגרת הגבולות שה' קבעם!"
כל מצוות התורה הן קריאת "די" לאדם, הן הגבלה שהקב"ה הגביל את האדם, אבל לא בכפייה. האדם נקרא להגביל את עצמו ברצונו החופשי על פי הנחיותיו של הקב"ה. נקרא אבל לא כפוי.
הרש"ר הירש מבאר שזהו פשרה של הקריאה לאברהם "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים": "תמים משורש תמ"ם הוראתו בדרך כלל: לחדול מהיות; ומכאן גם: לחדול מעשות משכלתה המלאכה, משהושלם הדבר עד גמירא. ומכאן גם ביחס למצבים: דבר מושלם, שאין בו חסר או יתר... השפה העברית קוראת בשם אחד את השלמות מזה ואת החדלה והכליון מזה; שכן, כל דבר שלם הוא חד-צדדי וחדל להיות דבר זולתו... "
שורש תמ"ם מציין אמנם שלמות והשלמה, אך לדעת הרש"ר הירש "במושג היסוד של 'תמם' ההוראה השלילית היא עיקרית: עד כאן ולא יותר".
נמצא אפוא שעיקר הוראתה של התמימות היא קביעת הגבולות:
"התמים מגיע עד גבול ההיתר והמצוה – ושם עומד על עמדו; הוה אומר: הוא שולט בעצמו מבחינה חיובית ושלילית. מידת התמימות ממלאת את כל התחום שניתן לה מידי ה' – וחדלה בקצה הגבול. התמים מקיים בעצמו: "לא תוסיף ולא תגרע" – לא פחות ולא יותר".
לאור הדברים האלו מואר מאמר ה' לאברהם "אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" באור חדש. השימוש בשם "שדי" הוא כעין קריאת כיוון לאברהם כיצד עליו להיות "תמים". הקב"ה קבע תחומים וגבולות ואמר "די", ואברהם נקרא לעצור את כוחותיו
ותכונותיו מרצונו החופשי בתחומים שה' קבע לו – לומר "די" לעצמו.
הנה כי כן, כלשונו של הרש"ר הירש, "מידת התמימות באדם מקבילה למידת אל 'שדי'".