סיפור עממי מספר על שני אחים שירשו מאביהם אוצר. האח הראשון שמר את האוצר בארון סגור ופתח אותו רק כשנזקק לו, האח השני הניח את האוצר על שולחנו והביט בו בכל רגע פנוי. לימים, האח השני הפסיק לראות כל דבר מלבד האוצר, עד שאיבד את הקשר עם משפחתו וחבריו. אחיו ניסה להשפיע עליו, אך ככל שהתאמץ יותר, כך גדל המרחק ביניהם. סיפור זה ממחיש את הדילמה העמוקה שנפגוש בהמשך - איך דווקא העושר והקרבה בכוחם להרחיק.
מהי אהבת ה' אמיתית?
הגמרא במסכת יומא דף פו מלמדת אותנו איך לקיים "ואהבת את ה' אלוקיך". זו אהבה שבאה לידי ביטוי בהתנהגות יומיומית - לימוד תורה, בכבוד לחכמים, ובהתנהלות נעימה עם הבריות. כשאדם מתנהג כך, הבריות אומרות "אשרי אביו שלימדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו!" מדברי הגמרא עולה שהדרך להשפיע על אחרים היא דרך הדוגמה האישית והמעשים הטובים.
"שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו: אשרי אביו שלימדו תורה. אשרי רבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו".
פרשת דרכים מפתיעה
אולם, דווקא על רקע הבנה זו, מתעוררת תמיהה גדולה בפרשתנו. אברהם אבינו, שכל חייו הקדיש לקירוב לבבות ולהפצת האמונה בקב"ה, מוצא את עצמו במצב בלתי צפוי: הוא נאלץ להרחיק מעליו דווקא את לוט אחיינו.
התורה מתארת את המאורע במילים טעונות: "ויסע לוט מקדם", וחז"ל, ברגישותם הדקה, מזהים במילה 'מקדם' משמעות עמוקה - לוט לא רק התרחק גיאוגרפית, אלא "הסיע עצמו מקדמונו של עולם", כלומר ניתק את עצמו מהקב"ה .
נחדד את השאלה לאור הפתיחה- איך יתכן שאברהם, שהצליח להשפיע על זרים רבים כל כך והביאם אל תחת כנפי השכינה, נכשל דווקא עם קרוב משפחתו? יתרה מזאת, איך הגיע לוט למסקנה הקיצונית שאינה רוצה 'לא באברהם ולא באלוקיו'? הרי לוט גדל בביתו של אברהם, ראה את מעשיו הטובים והיה עד להשפעתו החיובית על כל סביבתו.
מעשים דומים, כוונות הפוכות
ואולי אין מקום כלל לשאלה? הרי במבט ראשון, נראה שלוט דווקא ממשיך בדרכו של אברהם גם אחרי הפרידה. הוא מארח מלאכים בסדום למרות האיסור החמור שרבץ שם על כך, רץ לקראתם כמו אברהם, ואף מוכן למסור את נפשו בכדי להגן עליהם.
אך המבט המעמיק יותר מגלה הבדל תהומי: לוט פעל מתוך ידיעה שאורחיו מלאכים ויכולים להגן עליו, בעוד אברהם אירח אנשים פשוטים מתוך חסד טהור. לוט הציע את בנותיו להמון ללא ציווי אלוקי, כאשר אברהם שנצטווה (בהמשך כמובן) על העקידה, קיבל עליו את הציווי באמונה שלמה.
כוחה המסמא של התאווה
החתם סופר מאיר את עינינו בתובנה עמוקה: כשאדם שקוע בתאוות ממון, כפי שמתאר שלמה המלך "עושר שמור לבעליו לרעתו", אין די בקרבה לצדיק או לדמות המהווה השראה. העושר, כמו שוחד, מעוור את העיניים ומטה את הלב. לוט, שצבר רכוש רב, כבר היה "נפרד" בליבו הרבה לפני הפרידה הפיזית. תאוות הממון יצרה מחיצה בלתי נראית בינו לבין דרכו של אברהם.
הלקח העמוק העולה מסיפור זה אם כן הוא שהשפעה חינוכית, גם של הגדול שבמחנכים, תלויה בסופו של דבר בבחירתו של זה שרוצים להשפיע עליו. כאשר אדם מתמכר לתאוות החומר, הוא מאבד בהדרגה את היכולת לראות את האור הגדול של האמת ובחור בה. כנראה, דווקא ההתרחקות הפיזית היא שעשויה למנוע התרחקות רוחנית גדולה יותר, כפי שלמדנו מסיפור האחים בה התחיל דברינו.
הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר