על הליכה ועל שוטטות

הפסוק הראשון של פרשתנו, כינס סביבו הרבה פרשנויות ודברי הגות במשך הדורות:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

שלוש שאלות הטרידו את הפרשנים:

האחת - מה פשר התוספת 'לך לך', יכול היה להיות כתוב 'לך מארצך וממולדתך...'? השניה - סדר ההתנתקות הפוך, קודם מבית האב, אחר כך ממחוז ההולדת ולבסוף מהארץ?

השלישית - מהו היעד 'אל הארץ אשר אראך'? איך יכול אברם לנווט אל ארץ שאיננה ידועה לו?

ביחס לשאלה הראשונה כותב רש"י:

'לך לך' - להנאתך ולטובתך.

הרמב"ן חולק עליו, חושב שזהו דקדוק מיותר:

ואין צורך, כי משפט הלשון כן, 'הגשם חלף הלך לו' (שיר השירים ב' י"א), 'אלכה לי אל הגדולים' (ירמיה ה' ה'), 'קומו ועברו לכם את נחל זרד' (דברים ב' י"ג), ורובם ככה.

ביחס לשאלה השניה כותב בעל 'הכתב והקבלה' [רבי יעקב צבי מקלנבורג. 1785-1865] כי הכוונה היא להתנתקות 'מחשבתית'. התודעה מתנתקת קודם כל מהארץ, אחר כך ממחוז המולדת ורק לבסוף מבית אבא.

ביחס לשאלה השלישית כותב הרש"ר הירש [1808-1888]:

אי אפשר לצוות על אדם: לך אל המקום אשר אקבע לך. שכן, יהיה עליו להמתין עד שייאמר לו, לאיזה כיוון ילך. כביכול, מניין ידע אברהם "באיזה שער יצא מחרן"? אמור מעתה: המצוה החיובית לא היתה אלא: "לך לך", למקום אשר תבחר, לך עד שתגיע למקום, בו אודיע לך על ידי סימן נראה לעין, ששם עליך להישאר. אברהם החליט מדעתו ללכת ארצה כנען.

הרשו לי להציג בפניכם שתי אפשרויות לקריאה בפרשה, אני נוקט באחת מהן ובדרך הילוכי נותן מענה לשלוש השאלות. יש הליכה שיש לה יעד, יש לה תכלית קבועה מראש. אני רוצה להגיע למקום מסוים, מכניס את היעד ל'וויז', ומקבל מסלול שיוביל אותי בדרך הקצרה ביותר אל תכלית מסעי. יש הליכה מסוג אחר, שוטטות. אני יוצא לדרכי מבלי לדעת לאן אגיע, מתגלגל באופן אקראי מפיסת מרחב לחברתה.

מי שהפך את השוטטות לתבנית הגותית, היה פילוסוף יהודי מרתק - ולטר בנימין [1892-1940]. הגותו נכתבה קודם היות האינטרנט, אך היא מתאימה לשוטטות במרחבי הרשת המוכרת לרבים מכם. בנימין אינו מנסה להעמיד שיטה או משנה כוללת, אלא כותב פיסות קטנות של התבוננות להן הוא קורא 'פאסאז'ים' [מושג שהוראתו מעבר מקורה לעוברי דרך]. המציאות שלנו - על פי בנימין - היא חורבות של העולמות שהיו, על כן ההוגה הוא אספן, המוצא בדלים של המציאות הקודמת ואוסף אותם. אין לנו תמונה שלימה, רק שברים. קרוב לאספן הוא המשוטט, המהלך בעיר ואוסף פרגמנטים של רשמים. המשוטט הוא היפוכו של התייר. התייר יגיע לאתרים הגדולים, המשוטט אל פינות נידחות. התייר יודע מהו היעד שלו, המשוטט מניח לדרכים להוביל אותו. התייר צריך להספיק, השעון הוא אויבו הגדול של המשוטט. התייר מוצא יופי באתרים, המשוטט - בכל זוטה, פסולת ושיריים. המשוטט מצליח לחדור דרכם, אל התת מודע של העיר.

עלי מוהר, משורר ישראלי, כתב טור בעיתון בשם 'מהנעשה בעירנו'. הטור תיאר משוטט בעיר תל אביב המוסר את רשמיו. בהקדמה לספר הוא כותב: "בעמוד זה נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי 'החיים': עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של הגברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול... צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף..."

שנים רבות ראיתי את אברהם כתייר, יתירה מזו - כמי שסימון היעד של מסעו לא מאפשר לו אפילו להקדיש זמן להתבוננות תיירית. והנה השנה נגלה לי אברהם אחר. אברהם שלא יודע לאן הוא הולך, אברהם המשוטט. ה'לך לך' היה ל'לך להנאתך ולטובתך', כמו מישהו שהולך לקניון ומסתובב ללא מטרה מוגדרת. אברהם הלך מארצו ובכך יצא גם ממולדתו וגם מביתו. אם כן למה נאמר לאחר 'מארצו' - 'ממולדתו ומבית אביו'? בכדי להגיע מחוץ לארץ אל המולדת - יש לחזור. זאת התנועה שאיננה קו ישר, זאת תנועתו של המשוטט. הוא הולך וחוזר והולך, כמו העורב היוצא יצוא ושוב מהתיבה. כל זאת נובע מכך שריבונו של עולם לא סימן לו בשעה זו את היעד, 'אל הארץ אשר אראך'. קריאה דומה לזאת מצאתי במדרש רבה:

'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך...' , אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם. [בראשית רבה ל"ט א']

הליכתו של אברהם הפכה לשיטוט, למעבר ממקום למקום. הוא לא מרוכז ביעד, ולכן יכול למצוא דברים לא צפויים.

השיטוט קשה מהתיור. התייר נאחז במסלול, בזמנים, המשוטט משוחרר מכל אלה. אברהם משוטט ומוצא - על פי המדרש - את ריבונו של עולם, וכן - על פי המקרא - את ארץ ישראל. אם ננסה להשתחרר מיעדים ומטרות וזמנים ומסגרות ופשוט לשוטט, שמא נמצא אוצרות נפלאים.