במרכזו של כל סיפור עומד גיבור. הגיבור בספרות העתיקה הוא בדרך כלל דמות נערצת המתאפיינת באומץ ותעוזה, בהצלחה יוצאת דופן ובתכונות המסמנות אותו כסוג של מנהיג. בדרך כלל מדובר בדמות כריזמטית שמצטיינת בשילוב נדיר של גבורה וחוסן עם אמות מידה מוסריות גבוהות. הקורא אמור להזדהות עם הגיבור ולהפנים את המיתוס שהוא מייצג. בעולם העתיק דמות הגיבור קשורה בדרך כלל למלחמות, לניצחונות ולהתגברות על אויבים מרים, המייצגים את הרשעות והאופל. הגיבור הוא השורד האולטימטיבי. עם השנים והשתנות התרבויות, דמות הגיבור לבשה ופשטה צורה.
מתוך נקודת מבט זו, של דמות הגיבור, נעיין הפעם בדמותו של אברהם אבינו. פרשת לך לך מציירת את אברהם כגיבור מהסוג הקלאסי. סיפור מלחמת ארבעת וחמשת המלכים הוא סיפור מרתק על כובש ומשעבד בשם כדרלעומר ועמו עוד שלושה מלכים שניכר מן הסיפור שהם סרים למרותו. ולאחר שחמשת העמים סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער העזו למרוד בו הוא יוצא למלחמה עליהם וגם מביס אותם בקרב קצר ומשפיל. המערכה אינה מסתיימת כאן. השליט האכזר יוצא לבזוז את כל אשר לסדום ועמורה וגם לוקח את לוט בן אחי אברהם בשבי. וכמו שמעיר הנצי"ב, בעל 'העמק דבר' לפרשתנו, ככל הנראה מעשה לקיחתו בשבי של לוט לא היה אירוע מקרי אלא מתוכנן היטב, במטרה לפגוע באברהם:
והוא יושב בסדם. כל זה מיותר,
ללמדנו שלא תאמר דלוט היה אז במערכי מלחמה ושבוהו,
לא כן, אלא יושב אז בסדם ומכל מקום לקחו אותו,
... מכל מקום בשביל זה ביחוד הלכו לסדום ולקחו אותו,
ומזה מבואר דכונתם היתה להרגיז את אברם:
טענתו של הנצי"ב מקבלת אישוש מן הסיפור שכולו מוביל אל נצחונו של אברהם במערכה שבה לא צלחו ארבעה עמים על אף שהיו חדורי מוטיבציה לנצח. שחירותם וכבודם עמדו על כף המאזנים ובכל זאת כשלו. זהו סיפור שבמרכזו עומד אברהם, ומנקודת מבטה של התורה המלחמה כולה לא נועדה אלא להוביל אל הדרמה שבסוף, אל סיפור נצחונו וגבורתו של אברהם.
הסיפור בתורה הוא סיפור פשוט, אברהם מגייס את אנשיו הנאמנים לו, חניכיו ילידי ביתו. לדברי שמואל בגמרא פירוש פעולתו של אברהם: "וירק את חניכיו" היא "שהוריקן בזהב". כלומר, נתן להם ממון רב כדי שיהיו שכירי חרב נאמנים. אברהם תוקף בלילה: "ויחלק עליהם לילה" בשעה שהמותקפים נחים בתום קרבות קשים. והוא אינו מרפה ומכה ואף רודף ומשחרר את כל השבויים והרכוש. והנה נבנית לה דמות אברהם הגיבור כאבי האומה וכמנהיג ראוי לעם ישראל.
אבל חז"ל קוראים ומפרשים את דמותו של אברהם אחרת ומטפחים אתוס אחר. אל מול הקריאה הפשוטה הזו המעמידה את אברהם בשורה אחת יחד עם אודיסאוס, ניתן לקרוא את הסיפור בדרך שונה, דרכו של המדרש.
"צו הגיוס" שהוציא אברהם לבני ביתו ("וירק את חניכיו") מוסבר על ידי רב בגמרא כפעולה של לימוד - "שהוריקן בתורה" (נדרים לב, א) ולא כפעולה צבאית- עיסוק בחימוש ובאימונים. גם תיאור המלחמה והנצחון מוסברים במדרש תנחומא שלא בדרך הפשט:
מהו "אשר מגן צריך",
מגינה עשה הקדוש ברוך הוא והפיל אותם לפניך,
והיה אברהם אבינו נוטל עפר וזורקו עליהם ונעשים חצים וקשתות,
ונוטל קש וזורק עליהם, ונעשה חרבות ורמחים,
אברהם, לפי המדרש הזה, אינו גיבור מלחמה ואיננו מלומד חרב. תיאור עמידתו לצד חניכיו בעודו זורה חול, עפר וקש אל מול צבא מאומן הוא תיאור של פעולות מחאה שלומיאליות ומגוחכות. אמנם, המדרש נדחק להסביר כיצד כל הפעולות הללו הובילו לניצחון מוחץ ומהיר. גם המדרש הזה מעמיד את אברהם הנלחם בעמדת הדון קישוט, ה"נעבעך" והחלש.
אותו מדרש אינו מסתפק בכך ומתאר את אברהם כפחדן וחששן:
אל תירא אברם
ממי היה מתירא? מן שם שהרג את בניו, את כדרלעמר מלך עילם
מעבר לחשש מהריגת צאצאים של אדם כשר כשם, אברהם חושש מעצם עבירת הרצח לפי המדרש:
ועוד היה אברהם אבינו מתירא
כשהרג את המלכים היה תמה ואמר שמא בטלתי מצות הקב"ה
שצוה את בני נח, שופך דם האדם (בראשית ט ו),
הדמות המדרשית של אברהם בפרשיית מלחמת המלכים היא דמות החלש, הפחדן, המהוסס ואף המגוחך - דמות האנטי-גיבור. את הפרשה שבה אולי מצוי סופסוף איזה גיבור יהודי ולוחם אמיץ חז"ל לקחו וקראו אותה מחדש.
את הפליאה על ההבניה המחודשת הזו של דמותו של אברהם מביע הנצי"ב תוך שהוא מתייחס להצעתו של רב שהמילים "וירק את חניכיו" מספרים על בית המדרש שנפתח בבית אברהם ערב היציאה למלחמה:
והוא פלא, מה זה שעה לדברי תורה?
הנצי"ב מספק לנו גם תשובה. לא יתכן שדמותו של אברהם תייצג את המצליחן הסופר-על. דמותו של אברהם לפי המדרש צריכה להיות דמותו של יעקב איש תם יושב אוהלים, זו שהחרב על יריכו היא תלמוד התורה שלו. ההבנייה היהודית היא שעיון בבית המדרש הוא הנצחון שלנו על אויבינו, ו"איזהו גיבור? הכובש את יצרו. שנאמר "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". לאורך הדורות היה עם ישראל זקוק לאברהם בן דמותם, בן דמותו של היהודי הגלותי, שמשקפי קריאה לאפו. פה, בארץ ישראל אנחנו מבינים אולי טוב יותר את הצורך בהבניית גיבור מסוג אחר, בגבורה החורגת מגבורת העיון והספר, המצליחה גם בכוח הגוף ובאומץ הלב להגן, להנחיל ולהשליט ערכים של מוסר וצדק.
שניות פרשנית דומה אנו מוצאים גם בהלכות הוצאה מרשות לרשות. שם מתקיים דיון בעניין האפשרות של גבר לצאת עם נשקו בשבת. הראיה המובאת כדי לאפשר את הדבר היא הפסוק מתהילים: "חגור חרבך על ירך, גיבור הודך והדרך" שמעיד על כך שעבור המאצ'ו המצוי, חרב היא סוג של תכשיט. וכפי שלאישה מותר לצאת בתכשיטיה כך גם לגבר בתכשיטיו, להבדיל. אל מול ההצעה ללמוד מן הפסוק הזה את המקור להיתר הוצאה בשבת עומד מר בריה דרב כהנא נפעם ותמה "האי בדברי תורה כתיב!". כלומר, החרב הנזכרת בפסוק אינה חרב ממתכת, החרב שבפסוק מתייחס לתורה- זהו הודו והדרו של אדם ומנין ללמוד שחרב של ממש היא תכשיט לאדם? (שבת סג, א).
התשובה לתמיהת מר בריה דרב כהנא בסוגית 'החרב משל היתה או ממש היתה'- היא: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". גם אם נתייחס לפסוק כאלגוריה, אי אפשר לחמוק מרובד הפשט.
שילוב ועירוב הפשט והדרש מלמדים שיש לזכור תמיד למען מה נלחמים, להגנה על אילו ערכים ולאיזו תכלית ומטרה הדגש על רוח הלוחם המנשבת בעורפן והערכים עליהם הוא מגן ולמענם הוא נלחם.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג