כישלון אינו סוף הדרך

"ההצלחה אינה סופית, הכישלון אינו גורלי – העיקר הוא האומץ להמשיך."

המילים הללו של וינסטון צ'רצ'יל מתארות היטב את הדרמה של ימינו – וכן, את פרשת השבוע שלנו, 'כי תישא'. פרשת 'כי תישא' היא בראש ובראשונה פרשה של כישלון – קריסת הקונספציה. אבל היא גם פרשה של אומץ: היכולת להמשיך, על אף הכישלון.

כאשר משה ניצב על הר סיני ומקבל את לוחות הברית, בני ישראל עוסקים במעשה של בגידה: הם יוצרים את עגל הזהב, המזכיר באופן מצמרר את פולחן האלילים במצרים. יתרה מזו, ייתכן כי הזהב שממנו נוצר הפסל הגיע בכלל משלל מצרים – סמל לשיבה אל העבר במקום צעד קדימה. זהו כישלון מוחלט של הדרך החדשה.

שלושה רבדים של אחריות

הקב"ה מודיע למשה כי העם חוטא, ומציע לו הצעה מבהילה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול." רגע של שיא דרמטי. אולם אז קורה דבר בלתי צפוי: במקום לקבל את גזר הדין, משה עומד מול האל ומתחנן על גורל העם. הוא פונה לשלושה רבדים של אחריות – ההיסטורית, הציבורית והמוסרית.

ראשית, הוא מזכיר לקב"ה שזהו העם שהוא עצמו הוציא ממצרים, ושאין זה יאה להשליכם לכליון. לאחר מכן, משה מציב בפניו את השאלה מה יאמרו המצרים אם ישמיד את עמו? ולבסוף, הוא קורא לאחריות המוסרית, 'ומזכיר' לקב"ה שבני ישראל הם עמו. מול תחנוניו, הקב"ה נסוג מהחלטתו "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו."בסופו של דבר, אלוהים נענה להפצרותיו "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו."

הביטוי "וינחם" אינו מקרי. הוא מופיע גם בסיפור אחר – דור המבול. שם, כשרוע האדם גואה, אלוהים מחליט להשמיד את העולם ולהתחיל מחדש "וירא ה' כי רבה רעת האדם... וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ."

אבל כאן טמון ההבדל הדרמטי: נח מקבל את גזרת ההשמדה ובונה את התיבה במצוות הקב"ה. משה, לעומתו, מעז לקרוא תיגר. הוא לא מקבל את ההרס כגזירה משמיים – הוא נאבק, מתווכח ודורש עתיד אחר.

אסור לנו לתת לכישלונות לשתק אותנו

בעולם העתיק, חורבן הוביל להשמדה ולסיום הסיפור. אך המסורת היהודית מציבה אתגרים בצורה שונה: כישלון, אפילו כישלון חמור, אינו אומר שהסיפור נגמר.

בישראל של היום, אסור לנו לתת לכישלונות לשתק אותנו. עלינו לדרוש שינוי. אנו רגילים לדבר על הישגיה המרשימים של המדינה – אבל העוצמה האמיתית שלנו היא היכולת להכיר בכשלונות, ללמוד מהם, ולפעול.

בסיני, לא היה זה רק כוח ההישרדות שהציל את עם ישראל – אלא האומץ להכיר בכישלון ולהתקדם קדימה. גם היום, האחריות מוטלת עלינו. אין לנו את הפריווילגיה להתייאש. אנו חייבים לדרוש עתיד טוב יותר – ולכתוב את הנרטיב שלנו בעצמנו.