על ספירת בני אדם

פרשת כי תישא מורה על 'מפקד אוכלוסין', ועל האופן המיוחד בו עליו להיעשות:

כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. (שמות ל' י"ב - י"ג)

כאשר סופרים קבוצה, לא סופרים אותה באופן ישיר. כל אחד נותן מחצית השקל, וסופרים את המטבעות. מדוע? רש"י כותב:

שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד.

רש"י מורה כי ספירת אנשים מובילה לחשיפת המספר, חשיפה מאפשרת לעין הרעה לשלוט בנחשף. זו הסיבה לדעתו לכך שאסור לספור אנשים באופן ישיר. רש"י מורה עוד כי אשר נאמר כאן כצו תיאורטי, בא לידי ביטוי בפועל בימי דוד:

וַיֹּסֶף, אַף-ה', לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ, שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ, אֶת-הָעָם; וְיָדַעְתִּי, אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ, רֹאוֹת; וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה... (שמואל ב' כ"ד)

דוד לא שועה לדברי יואב, כופה עליו לספור את ישראל. סופה של הפרשה הוא נגף הבא על ישראל. בדברי יואב בא לידי ביטוי נימוק נוסף, מדוע לא לספור אנשים. הספירה מעמידה מספר סגור של בני הקבוצה, ובכך נמנעת הברכה, השפע, הוספת כהנה וכהנה על חברי הקבוצה. כך הורו חכמים:

אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'...

תנו רבנן: הנכנס למוד את גרנו אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו'. התחיל למוד אומר: 'ברוך השולח ברכה בכרי הזה'. מדד ואחר כך בירך, הרי זו תפלת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. (תענית ח' ע"ב ועוד)

כל עוד אין ספירה, אפשר להתפלל כי ריבונו של עולם ירבה את אשר לפנינו. ברגע שהיתה ספירה, תפילה לא תעזור וברכה - דהיינו ריבוי - לא ייתכן. כאן ישנה הרחבה, לא רק אנשים אין לספור, אלא גם חפצים. הספירה סוגרת, לא מאפשרת לברכה הפותחת לחול. אפשר להעמיד את הדבר על מאגיה, שפע הנמנע על ידי הספירה. אפשר לראות זאת ברוח פילוסופית אידיאליסטית: התודעה מעצבת את מושאה. הספירה לא משקפת את מושאה אלא יוצרת אותו כקבוצה סגורה. אנחנו חיים בעולם המכור לספירה ולכימות. אנחנו מכמתים רכוש חומרי, ומתנשאים גם לכמת ידע. מבחנים ממבחנים שונים אנחנו עורכים, בכדי לספור את רמת הידע בספרות או בתנ"ך. הקדמונים החכמים סברו שהכימות סוגר את המציאות ולא מאפשר לה לצמוח. דמיינו לעצמכם עולם אלטרנטיבי בוא אין מבחנים מכמתים, אין שאלונים, אין סקרים. נדמה לי שכל בר דעת יכול להרגיש עד כמה ברכה של העדר שליטה שורה בעולם סמוי מן העין זה. זו איננה מאגיה, זו סיבתיות פשוטה. מחלת הספירה נובעת ממגפת השליטה. השליטה מונעת צמיחת תהליכים טבעיים לא צפויים ולא מתוכננים של גדילה. ילד או ילדה אישה ואיש שילמדו לקראת מבחן מכמת, לא יאפשרו לסקרנות הטבעית להביא אותם למחוזות לא צפויים. הם במקרה הטוב ידעו את התשובות לשאלות שבמבחן, הם לא יפנימו ידע כפי שיעשה זאת מי שהידע שלו סמוי מעין זר וזורם ומפרה את עצמו במחוזות העלומים והמוסתרים של התודעה. נחזור לספירת האנשים. התלמוד מורה על איסור למנות אנשים:

אמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה דכתיב... 'וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים'. אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר ולא ימנה...' (יומא כ"ב ע"ב)

שאול מנה טלאים המייצגים אנשים, ולא מנה אנשים באופן ישיר. שימו נא לבכם כי מי שמורה על האיסור הוא רבי יצחק, אותו רבי יצחק שדבריו הובאו לעיל בדבר הברכה השורה בדבר הסמוי מן העין. הרמב"ם פוסק להלכה על פי סוגיה זו, במקדש היו מונים את אצבעות הכוהנים המייצגות אותם ולא את האנשים באופן ישיר:

ולמה מונין המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר "ויפקדם בטלאים". (הלכות תמידין ומוספין פרק ד' ד')

ספירת המייצג - הטלאים או האצבעות - נשמעת כאזור אחר ולא כהעצמת הסמוי. משהו עוצר מספירה ישירה של בני אדם, מעדיף לספור טלאים ואפילו אצבעות ובלבד שלא לספור אנשים. מהו הדבר?

דור דור ופירושיו. דומני שבני דורנו יכולים למצוא פשר לצו, שנעלם מעיני הקדמונים. מי שראה הפיכת אנשים למספרים בחקיקת מספרם על גופם, מפתח אובססיה ערכית: לעולם לא יהיה אדם למספר. האדם חורג מעולם החפצים, הוא לא יהיה מספר 2 ולא מספר 3. כל אדם הוא עולם מלא, עולם המסרב למרות הסרבול הכרוך בסירוב זה להיות פרט בסדרת מספרים. כל אדם הוא אחד יחיד ומיוחד, ורק מי שראה לאן מדורדרת האנושות כשתהליכי הייעול האדמיניסטרטיביים מובילים אותה לכמת את האנושי, רק הוא יסרב סירוב ערכי ליעילות המכמתת: לעולם לא אספור את האנושי.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים