פרשתנו עוסקת רובה ככולה בעניין חטא העגל. ולמרות הנטיה לתלות את החטא בעם ישראל צריכים אנו לדעת שהערב רב אותו הוציא משה ממצרים יחד עם בני ישראל, הוא שעשה את העגל. דבר נוסף שלא מדוייק שאנו רגילים לומר על מעשה העגל, הוא שהעגל הינו עבודה זרה הבאה במקום הקב"ה. אולם מעיון בפסוקים עולה בבירור שהעגל נעשה ע"י הערב רב "כי שיחת עמך" ומהו עמו של משה? אלה אותם שהחליט משה להוציא ממצרים על אף שלא נצטוה ע"י הקב"ה. אותו העגל נעשה "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים", זה שבזכותו יצאנו "לא ידענו מה היה לו". ואם כן הערב רב שכל קישורו לישראל הוא ע"י משה, מרגישים בצורך למשהו ממשי שיהוה תחליף למשה. ואולם למרות שלא השתתפו בני ישראל בעגל, היות ולא הצליחו למנוע זאת מהערב רב ולא מחו בידם, נחשב להם כאילו הם השתתפו בו בפועל.
זוהי גם הסיבה לכך שלהבדיל מהציווי הראשוני שניתן למשה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", לאחר חטא העגל משתנה הציווי בפרשה הבאה ל"קחו מאיתכם תרומה": בחטא העגל נתברר שעדיין לא הגיע העת בו המשכן יהיה עשוי ע"י תרומת האוניברסום כולו, אלא רק ע"י ישראל. אמנם תפישה זו של משה לכתחילה היתה נכונה ובאמת ע"י ישראל תבא גאולה לעולם כולו, אך בדיעבד התברר שאף על פי שביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, רק ישראל מסוגל להביא את היסודות הערכיים אשר מהם נבנה אותו הבית.
ואמנם זהו מה שמקשר בין הפרשה להפטרה. שהרי ביקש משה כבר במעמד הסנה מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח". ואין הכוונה שיהיה שליח אחר שיבצע את משימתו של משה, כי אם "שלח נא ביד מי שאתה עתיד לשלוח" לגאולה האחרונה, כלומר אליהו הנביא. ואולם עונה לו הקב"ה שם: לא אמרתי לך שאתה נשלח אל בני ישראל, אלא "לכה ואשלחך אל פרעה", ישנה עוד פרעוניות בעולם, עוד לא הגיע הזמן בו נגאלים ישראל בצורה אבסולוטית ושלימה. עוד עתידה להיות גלות וגאולה, עוד יהיו משברים בדרך, עד הזמן בו יוכל לבא זה שישלח אל בני ישראל על מנת להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
ואמנם גם אליהו בהפטרה מתמודד עם נפילה רוחנית של העם, הפוסח על שני הסעיפים, בין הבעל לד'. ואולם גם בהפטרה המושכים בחוטים אינם מישראל, אלא איזבל הצידונית המושכת אחריה את אחאב ואת נביאי הבעל. ואליהו כמשה עושים מעשה נגד התורה בבחינת "ביטולה של תורה זהו יסודה". משה שובר את הלוחות ואליהו זובח בכרמל. וכן שניהם בסוף המעשה מביאים את העם לתשובה. ואליהו אף לכך שיאמרו "ד' הוא האלקים", בה אנו חותמים את תפלת נעילה, ביום הכיפורים בו מתכפר העם על מעשה העגל.
ואולם להבדיל ממשה המחובר למציאות של העולם הזה, אף אם צריך הוא מעתה מסווה, בכדי להתחבר ולתקשר עם בני ישראל, לאליהו אינו יכול לעמוד בכך שהעם למרות הצהרותיו ממשיך ללכת אחרי הבעל והינו מדבר בגנות העם ונלקח בסערה השמימה עד לעת בה יוכל לשוב ולהתגלות. משום שמידתו של אליהו היא האמת המוחלטת, שאינה סובלת עקמימות ומחלוקת; על כן תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, על כן הוא זה שיגלה איך הדברים מתקשרים ואיך אבות ובנים יכולים לשוב האחד לשני.
כל כולם של האבות הוא בחינת הבטחה לעתיד, בחינה של תקווה, בעוד שמהותם של הבנים היא בחינת יישום והתגלמות במציאות, בחינת אמונה וצריך שיבא היום שעולם של האבות ושל הבנים ייפגשו. בעת שבו יבא העת לגאולה האחרונה, זאת שאחריה לא תהיה עוד גלות, בה יושלם תפקידו של האדם לתקן עולם במלכות שד"י, יוכל לשוב ולהתגלות אליהו, תוך חיבור מתמיד ל"זכרו תורת משה עבדי" בב"א.