מרוב איסורים כבר לא רואים לפעמים את היער. במובנים רבים, השבת הפכה להיות ים של איסורים שמסתיר את צדה השני, החיובי, המואר.
אכן, בין הלכות שבת, התלויות "כהררים בשערה", על חוט דק מן הדקיק, ניתן למצוא לעתים הלכות "לא קרואות", מובלעות, נחבאות אל הכלים, שחושפות תמונות אנושיות נדירות ביופיין.
אחת מהן מובלעת בדברי הבאר היטב (או"ח רסב). לצד דברי ה"שולחן ערוך", המדבר בשבח סידור השולחן והצעת המיטות לכבוד השבת, "כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת", מעיר ה"באר היטב": "וינשק ידי אמו בליל שבת כשהיא מברכת אותו, וסודו מבואר בדברי האר"י ז"ל".
בעל ה"באר היטב", ר יהודה אשכנזי שהיה דיין בטיקטין, אינו מבאר מה גילו של הבן המתברך על ידי אמו, אך על פני הדברים, מהיותו "בעל בית" הנכנס לביתו ומוצא שולחנו ערוך, יש לשער שלא מדובר בילד קטן. ודוק: הברכה ניתנת דווקא על ידי האם, ולא האב.
איני יודע כמה בנים מקיימים מנהג זה בימינו. ויש להניח שמחמירי החומרות כבר גזרו עליו איסור. אך תמונה מופלאה זו, לצד ברכת הילדים, שעדיין נשמרת לרוב, חושפת פן "עגול", רך, בעולמן הנוקשה והקפדני של הלכות שבת.
ושמא אין זה מקרה, שבעל ה"חפץ חיים", חניך האסכולה הליטאית שהשתדלה להתרחק מגילויי חיבה רגשיים המלווים במגע פיזי והעדיפה על פניהם עולם הלכה קר ושכלתני, אינו מביא ב"משנה ברורה" מנהג זה, אלא מתמקד תחתיו בחיובים ובאיסורים המלווים הלכה זו ("וטוב שתהיה מוצעת גם המיטה שיישן עליה... טוב לפנות קורי עכביש(!) מהבית מבעוד יום, לנקות את הבית לכבוד שבת, וטוב להיזהר בסעודת הלילה שלא לזרוק דבר בבית חוץ לשולחן".
אחד האתגרים הגדולים הניצבים לפני יהודי בן ימינו הוא אתגר "עשיית השבת". התורה מצווה אותנו לא רק להימנע ממלאכות שבת, או לקיים מצוותיה, מצוות עשה ולא תעשה, אלא גם "לעשות את השבת".
מרוב שגירותם של הפסוקים בפינו, לעתים תוך כדי שירה, איננו שמים לב למתח הטבוע בהם: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה, כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם".
ובכן, לצד ה"ושמרו", שעיקרו באיסורי מלאכה ובעונש כרת המרחף מעל מחלל השבת, קיים ציווי מקביל של "עשיית השבת".
אולם כיצד ניתן ל"עשות את השבת"? ראשית, השבת קבועה וקיימת מששת ימי בראשית, וכיצד יכול האדם ל"עשות" משהו שעשוי זה כבר?
ועוד: "עשייה" ו"שביתה" הם לכאורה תרתי דסתרי, שה"שביתה" מבטאת בטלה, חדילה מעשייה, והיא מנוגדת בתכלית ל"עשיית שבת"?
ר מאיר שמחה מדווינסק, ניסח ב"משך חכמה" קושי גדול זה בלשון רכה: "הנה לשון "עשייה" על השבת, על היעדר המלאכה וביטול העשייה, זר קצת", אך למרות ניסוח דיפלומטי זה, קושי זה עומד במקומו. וכבר נתחבטו פרשני המקרא, ראשונים ואחרונים, בשאלה קשה זו והציעו לה תשובות שונות.
כך, למשל, האבן עזרא רואה מלים אלו כמכוונות לעבר העשייה שלפני השבת, לאמור: רק מי שטרח בערב שבת, יוכל לנוח בשבת. וכך הוא מפרש: "וטעם לעשות את השבת, והשביתה איננה מעשה, [=אלא] שיעשה קודם השבת כל מה שהוא צריך כדי שישבות כמו המאכל, ולא ייכנס ביום הששי בדרך, אם ידע שהדרך בספק היא להגיע קודם השבת. וזה טעם ושמרו - שלא ישכחו, רק ישמרו כדי שינוחו יום שבת". בדומה לכך פירש רבנו בחיי, שיש כאן מעין מקרא קצר, ופירושו "לעשות [צורכי] שבת".
כל הבקי, ולו מעט, במרוצתם של יהודים בערב שבת בין השמשות, יודע כלפי מה הדברים מכוונים. אצל מקצתם, החרדה וה"עצבנות הדתית" (כביטויו הקולע של הרב עמיטל ז"ל) מגיעים לשיאים כה גבוהים עד שהשבת הופכת להם מ"יום מנוחה" ליום "אנחה", מ"שבת המלכה" ל"שבת המכה", ובמקום "שבת שלום" הם מגיעים כמעט למצב של "שבץ ושלום".
מתח זה, בין פניה החמורות, האיסוריות של השבת, לבין פניה השוחקות, של כבוד שבת ועונג שבת, מחלחל לכל פינה. "עשיית השבת", ועיצוב תכניה, דורשים אפוא מחשבה ועשייה רבה. דור דור ושבתו. כמו בדורות קודמים, גם על דורנו מוטלת משימה נכבדה זו, ואף שלא עלינו המלאכה לגומרה, אין אנו בני חורין ליבטל ממנה. מקל וחומר, כאשר "עשיית שבת" זו דורשת מתן מענה לצורכי הדור, שרבים מבניו אינם מודעים כלל ליופייה של השבת ופניה המאירות, אלא רק לחומרותיה ואיסוריה.