כי תשא: אש האהבה ונדיבות הלב כמפתח לברכה

תכונה אחת מקופלת במחצית השקל ושוזרת את הנפילות הקשות ביותר של עם ישראל עם הפסגות הנהדרות ביותר שלו. הרב יאיר בן מנחם על כוחן וחשיבותן של האהבה והנדיבות

חדשות כיפה הרב יאיר בן מנחם 16/03/17 19:31 יח באדר התשעז

כי תשא: אש האהבה ונדיבות הלב כמפתח לברכה
באדיבות המצלם, צילום: באדיבות המצלם

מצווה מיוחדת מצווה אותנו התורה בראש פרשת השבוע שלנו :

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".

הקב"ה מלמד את משה שכאשר הוא יחפוץ למנות את העם, כפי שנעשה בתחילת נדבת המשכן ולאחר מכן עם הקמתו, יתן כל אחד מהם מחצית השקל לכפרת נפשו, כדי להגן על עצמו מנזק שעלול לבוא בעטיו של המנין. אך משה רבנו תמה ואינו מבין את ציוויו של הקב"ה. משה יודע שכאשר מונים את עם ישראל עלול הדבר לפגוע בהם, והוא אינו מבין כיצד תועיל מטבע כסף גשמית לכפר על בני ישראל ולהגן עליהם מן הנגף :

"אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו? "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב ד) ועדיין אינו מגיע, שנאמר: "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לא-להים כפרו ויקר פדיון נפשם" (תהלים מט ח-ט).

אך הקב"ה מסביר לו שהדברים דווקא ברורים ומבונים.

"אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחם: "זה יתנו … מחצית השקל". אמר ר' מאיר: נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה: "זה יתנו" - כזה יתנו.(במדבר רבה יב, ג, וראה גם תנחומא כי תשא י)".

הקב"ה מסביר למשה שהכפרה, ההזדככות וההתעלות הנדרשות מן האדם נמדדות על פי כוחו של האדם ויכולותיו, ושכאשר הוא מפנה את אותם כוחות ויכולות אל כיוונים חיוביים של נתינה הוא מתעלה, והתעלות זו עצמה מגינה עליו. ר' מאיר אף מבהיר את הדברים יותר ומלמד אותנו שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, מטבע, שכלשונו של ר' צדוק, נועדה לסמל את אש האהבה והנדיבות הטמונים בליבו של האדם :

"דהיינו שהמכוון רק האהבה והנדיבות נקרא אש, ולענין זה אין צריך סך מסוים, ואדרבא יספיק מטבע קטן כמחצית השקל, ... וזה ענין זה יתנו, שעיקר שיתנו החשק והאהבה שיהיה חקוק אהבת ה' על לוח לבם, עד שיהיה מפורש לעין כמורה באצבע. (פרי צדיק שקלים ג)"

מחצית השקל נועדה להוציא מהאדם את הטוב, הנדיב והאצילי שבנפשו, את אש האהבה והנדיבות הטמונה בליבו. מחצית השקל הזכירה את המטבע אותו קיבל כל אחד מאחי יוסף בתמורה למכירתו (תנחומא כי תשא י), את נקודת השפל האיומה בה התנכרו השבטים הקדושים לאחיהם דמם ובשרם, ואת הקשיים הנוראיים שבאו בעקבות אותה מכירה. היא מלמדת אותנו שכאשר ליבנו מתמלא באהבה ונדיבות אנו מתעלים אך כאשר הוא מתרוקן, חלילה, מהתכונות הללו אנו מדרדרים.

ואכן נראה שאפשר למצוא בהעדרן של תכונות אלו גם את השורש לאחת נקודות השפל הקשות של אבותינו, בחטא העגל.

לא חלפו ארבעים יום מאז שעם ישראל האמיר במעמד הר סיני לגבהים שאין דוגמתם, וכבר עם ישראל נכשל בחטא כה קשה, ולא מובן. "עשו עגל מסכה" ו"המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב". והגם שרבותנו ראשונים כמלאכים כבר הרחיבו והעמיקו בשאלה קשה זו, ולימדונו "כי אין טיפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים" (רמב"ן), וכי הם לא כפרו באלוקים, חלילה, אלא "ביקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש"(הכוזרי, מאמר ראשון, צז), ולמעשה עברו 'רק' "על אחת ממצוותיו, כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות, והם עשו להם תמונה". בכל זאת עדיין עומדים אנו תמהים כיצד זה בפרק זמן כה קצר נכשל עם ישראל בחטא כה גדול שפירות באושיו עתידים ללוות את עם ישראל לאורך דורות עד ש"ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל" (רש"י שמות לב, לד).

נראה שההסבר לכך מצוי בדיוק באותן תכונות בהן פותחת פרשת השבוע שלנו, באהבה ובנדיבות הלב.

כאשר משה מבין שהוא עומד בליל יציאת מצרים, ושבמהרה עם ישראל עתיד לצאת מעבדות לחירות, הוא אינו מתעסק בביזת מצרים כפי שעושים יתר בני העם. אותו טורד באותן שעות ענין שונה לחלוטין. לפני פטירתו יוסף פנה אל בני עמו וביקש מהם "פקד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה", ועתה מוצא את עצמו משה רבנו מסתובב כמעט לבדו כדי להצליח לקיים את בקשתו של יוסף. אך כל מאמציו היו לשווא, המצרים שיקעו את ארונו של יוסף בנילוס ולא ניתן היה למשוטו משם עד שמשה רבנו נטל טס של זהב,

"וכתב שם המפורש וחקק בו צורת שור, על שם יוסף שנקרא שור, 'בכור שורו' (דברים ל"ג י"ז), וצעק ואמר: עלה שור עלה שור".

רק אז עלה ארונו של יוסף וצף על פני המים, ומשה נטלו אל היציאה ממצרים. העם כולו התאמץ להוציא את כספו של יוסף ממצרים (פסחים קיט, א), אך איש, פרט למשה, לא טרח לעסוק בכבודו של יוסף ולהוציא אותו עצמו ממצרים.

והנה מהר מאוד התברר למשה שכפי שנהגו ביוסף כך נוהגים גם בו עצמו. עם ישראל ראה "כי בושש משה לרדת מן ההר". הוא אמר להם שהוא ישהה בהר רק ארבעים יום, והנה לפי חשבונם הוא כבר היה אמור לרדת מההר וטרם ירד, אך במקום שנשמע על דאגתו של העם למשה רבנו שהנהיג אותם אל חירותם העם פונה אל אהרון ומזדרז למצוא תחליף מהיר למשה, מבקש ממנו :

"קום עשה-לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים, לא ידענו מה-היה לו".

ואכן, כמו כדי להמחיש ולהבהיר את הדמיון הרב בין שני המקרים, המדרש אף מלמד אותנו שגם יצירת העגל הייתה בעקבות מאורע שארע עם עצמות יוסף :

"אמרו: מיכה היה שם ונטל את הטס, וכשעשה אהרן אותו מעשה נטל מיכה אותו טס והשליכו לאש ואמר: עלה שור עלה שור, ויצא אותו עגל מן האש... מכח שם המפורש שחקק בו..." (בראשית רבתי פרשת ויחי).

מיכה שנלווה אל משה בחיפושיו אחר יוסף משליך את הטס של משה אל האש קורא גם הוא 'עלה שור' חוזר במדויק על מעשיו של משה, ובדרך פלא עולה מן האש עגל הזהב. עגל המזכיר גם הוא את שורו של יוסף, וייתכן שנועד להזכיר את חטא מכירתו. כשם שקנאת האחים הביאה למכירת יוסף כך קנאת העם במשה, ואי הדאגה לו, מביאה ליצירת העגל הזה.

ייתכן וזהו שורש כל החטאים כולם, הקנאה, התרכזותו של האדם בעצמו ואי הסכמתו לדאוג לכבודו של זולתו, היא זו שהביאה למכירת יוסף ולהתנכרות אל משה שהובילה לחטא עגל הזהב. לכן כדי להרגיל אותנו אל אש האהבה ונדיבות הלב מצווה אותנו התורה להביא את מחצית השקל, וללמוד לתרום ולעשות למען הכלל, שכן זו הדרך היחידה שיכולה להביא אותנו אל הברכה ואל השראת השכינה.

נערך משיעורו של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בתל אביב

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן