חדשות כיפה

קידוש ידיים ורגליים

אנו רוחצים את הידיים להעביר זוהמה ולכלוכים. אנו מכירים גם נטילת ידיים, שעניינה טהרה, להעביר טומאה שגזרו חז"ל על הידיים. מה מטרת הנטילה במקדש?

בתורה לא מופיע הציווי לקדש ידיים ורגליים, אלא לרחוץ אותם: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות ל, יט), וכן "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו" (שם כא). עם זאת, אנחנו מכירים את הביטוי "קידש ידיו ורגליו" מסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ובאמת פעמים רבות מוזכר ביטוי זה במשניות ובגמרא, בעיקר במסכת יומא ובמסכת תמיד. ויש מקום לעיין בהבדל זה בין לישנא דרבנן לבין לישנא דאורייתא. אמנם יש מקומות שבהם גם חז"ל במשנה השתמשו בלשון רחיצת ידיים ורגליים - אולם בולט מאד שכשנוקטים לשון זו, תמיד מדובר רק על מי שלא רחץ ידיים ורגליים! כך למשל בזבחים (פרק ב מ"א): "כל הזבחים שקיבל דמן... מי שלא רחץ ידיים ורגליים... - פסל", וכן עוד. כלומר, אנחנו רואים שמי שלא רחץ ידיו ורגליו אפשר לומר עליו לשון רחיצה, אבל מי שרחץ ידיו ורגליו כבר לא מתאימה לו לשון רחיצה אלא קידוש (ניתן לראות הבדל זה גם בלשונות הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש).

ודאי שקידוש הידיים והרגליים מתקיים על ידי הרחיצה, אך נראה שחז"ל רוצים בלשונם להדגיש לנו שהרחיצה איננה רק נקיות, ואף לא רק טהרה, אלא קדושה.

רחיצה רגילה שאנחנו מכירים היא למטרת נקיות, להעביר זוהמה ולכלוכים גשמיים. אנו מכירים גם נטילת ידיים, שעניינה טהרה, להעביר טומאה שגזרו חז"ל על הידיים. במקדש הרחיצה היא מעבר לכך - כאן כבר מדובר על יצירת קדושה, לא רק היבדלות והימנעות מדבר שלילי, אלא יצירה חיובית של מציאות חדשה ומתוקנת.

עניינו של המקדש הוא לא עצם קיום הקדושה, כי אם גילוי הקדושה בעולם. הקב"ה היה הווה ויהיה ללא שום תלות בבית המקדש, אולם כאשר "ועשו לי מקדש" - אז "ושכנתי בתוכם", אז שכינת ה מתגלה בתוכנו ובתוך העולם כולו. לכן עבודת המקדש איננה ייחודים רוחניים עליונים ותפילה, אלא עבודה מעשית - עבודה של קרבנות, של שחיטה וקבלת הדם, הולכת איברים והזאה, שריפה ואכילה - כיוון שכאן אנו עוסקים בירידת הקדושה לעולם הזה.

הרב קוק זצ"ל מבאר בביאורו לסידור (עולת ראי"ה ח"א עמ קכ) שיש חיבור ויחס "לפעולה המעשית עם ההארה הרוחנית העליונה" - יש חיבור של מעשה הקרבנות בפרט, ובכלל של מעשי האדם בעבודת ה, אל עולם המחשבה, אל עולם הרוח. וממילא יש קשר בין הידיים לבין הרגליים, ובין שניהם לבין השכל והרצון: הרצון הוא המניע אותנו, הוא שנותן לנו דחיפה להתקדם, ובאופן מעשי זה בא לידי ביטוי בהליכת הרגליים - האדם נקרא מהלך, לעומת המלאכים שנקראים עומדים, כי ההליכה היא ביטוי לרצון. וכך השכל הוא המדריך אותנו, הוא הכלי שבו אנחנו משתמשים כדי לבחור מהו המעשה הראוי ומהו המעשה שאיננו ראוי, ואילו הידיים הם כלי המעשה, שבהן בא המעשה לידי בטוי - בהן אנחנו יוצרים, בונים ופועלים את המעשים שבהם בחרנו.

לכן גם דרך הרחיצה היא ידיים ורגליים יחד, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה טז) "כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש", וכפי שמבאר הרב זצ"ל שם - "מקושרת על ידי זה גם כן השפעת הרוח השכלי, המבוטא על ידי מפעל הידיים, עם השפעת הכוח החיוני הרצוני, המובלט על ידי תנועת הרגליים".

קידוש הידיים והרגליים יש בו אמנם גם צד של טהרה, ששייך לומר בו לשון רחיצה - לטהר את שכלנו ואת רצוננו מכל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים; אך גם הקדושה באה בו לידי ביטוי, בכך שאנחנו נעים ומהלכים, עושים ויוצרים - בקדושה. אנחנו לא רק נמנעים מלפעול רעה, אלא מקדשים את פעולותינו והופכים את כל מציאות חיינו ל"בכל דרכיך דעהו" - זו פרשה קטנה שבתורה שכל גופי תורה תלויים בה".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב שמואל אליהו | אסור להפיץ את ההודעה צילום: אלישמע סנדמן

הרב שמואל אליהו: "הקב"ה שומע את התפילות לרפואת הקצין - גם בלי שמו המלא"

קרא עוד