פרשת כי תצא שוברת שיא עם 74 מצוות, מהן 27 עשה ו- 47 לא תעשה שנוגעות בכל היבט בחיים. ראשיתן - ביציאה של האדם, בעיקר מעצמו אל העולם, יציאה שכמעט תמיד מחייבת מלחמה, כזו או אחרת, ומשם הדרך ארוכה. המדרש (דברים רבה ו, ה) מתאר כיצד כל מצווה קשורה לאחרת וכיצד כולן איתנו כל הזמן:
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי א,ט):" כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ"... אָמַר רַבִּי פִּינְחָס בַּר חָמָא לְכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלֵךְ הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ (דברים כב,ח): כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ. אִם עָשִׂיתָ לְךָ דֶּלֶת הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ט): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ. אִם לָבַשְׁתָּ כֵּלִים חֲדָשִׁים, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, יא): לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז. אִם הָלַכְתָּ לְגַלֵּחַ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כז): לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְאִם הָיָה לְךָ שָׂדֶה וְהָלַכְתָּ לַחֲרשׁ בְּתוֹכָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, י): לֹא תַחֲרשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. וְאִם זָרַעְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ט): לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם. וְאִם קָצַרְתָּ אוֹתָהּ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יט): כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ לֹא הָיִיתָ עוֹסֵק בְּדָבָר אֶלָּא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, הַמִּצְווֹת מְלַוּוֹת אוֹתְךָ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ... (דברים כב, ו).
נאמר בזוהר, "לית אתר פנוי מיניה" - אין מקום בו הקב"ה לא נוכח, ומכיון שכך, בכל מקום יש לנו אפשרות לקשר בינינו לבין הקב"ה, או כמו שמישהו אמר לי פעם, "להיות יהודי, זה פול-טיים-ג'וב".
אני בוחרת רק אחת לשבוע זה: "כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ" (דברים כב:ח)׃
הגג של העולם העתיק, ועדיין בחלקים מסוימים בעולם כיום, היה בד"כ שטוח ומיועד לשימוש. אפשר לייבש פירות וזרעים, לתלות כביסה, לישון בקיץ, להתחמם בחורף, לשחק, לשבת, להתרחץ, לשיר, לשוחח עם חברים ועוד.
הגג יכול לספר לנו הרבה על האנשים, סביבתם, רווחת המשפחתית-שבטית-חברתית ואפילו כלכלית. על דרך הפשט - מקום גבוה כזה, צריך מעקה. בכל שנה נהרגים בארץ בין 30-40 אנשים בתאונות בניה ואת רובם, אפשר למנוע. זה שצריך לנהוג בבטיחות, נשמע בסיסי. בשביל זה צריך את כל התורה? קודם כל, כן, התורה איננה עוסקת ברוחניות ועולמות רחוקים. היא איתנו בכאן ועכשיו.
הספרי מצביע על כך שבעצם יש כאן מצווה כפולה: "ועשית מעקה לגגך" - מצוות עשה. "ולא תשים דמים בביתך" - מצוות לא תעשה.
ואנחנו נשאלים: "ועשית מעקה לגגך", אין לי אלא גג, מנין לרבות (שצריך לגדר גם) בורות שיחים ומערות חריצים ונעיצים? תלמוד לומר (לכן כתוב) "ולא תשים דמים בביתך".
כלומר, האיסור מורחב לכל מכשול שנמצא באחריותו של מישהו, ושיכול לגרום נזק כלשהו לאחר. למשל, התלמוד מורה שלא לגדל כלב רע בביתו או להניח סולם רעוע, הכל בגלל הציווי השלילי - "לא תשים דמים בביתך" (כתובות ל"א:ב). ואף על פי שפוסקים חולקים עליו על כך, אצל הרמב"ם הצבת מעקה הייתה מצווה כל כך חשובה שיש לברך עליה ולומר: "ברוך אתה ה'... אשר קידשנו במצוותיו וצווה עלינו לעשות מעקה".
אכן, מצוות עשיית מעקה לא נותרה רק בתחום הבניין, והושאלה כהצבת גדר לכל סכנה. המעקה לא רק מגן מפני הנפילה עצמה, אלא יוצר מרחב בטוח וחופשי עד אליו. כשהוא עומד למשל בקצה הגג, הוא מאפשר לנו לגשת, די בבטחון, עד נקודה שבלעדיו לא היינו מעיזים להגיע אליה.
פרשנים אחרים לוקחים את הנושא עוד צעד: יש שאומרים ש"גגך" הוא המקום הגבוה ביותר גם מול עצמנו, בתוכנו. "גגך" בגימטריה 26, כמו שם הוויה של הקב"ה. הצורך להציב גבולות קיים לא רק בעולם הפיזי, אלא גם בעולם הרגשי והרוחני. גם אותו "בית" בתוכנו, צריך להיות שמור ומוגן בבטחה!
יש דתות בהן האידיאל הוא לעזוב את העולם הזה ולהגיע לעולם הבא. אפשר להבין אותם - אחדות עם עולם הרוח! לשכוח מכל "הבלי העולם הזה"! באה התורה ואומרת, יש עוד זמן עד שנגיע לשם. בנתיים, בוא נהיה כאן, בטוב, בבטחה ובזהירות.
הכותבת היא מורת דרך בשבילי התורה והתלמוד וארץ ישראל, מלווה רוחנית וכותבת.