לפני שנים אחדות הזמנתי את אחד הפילוסופים הבולטים בישראל לדבר בפני קבוצת תלמידים שלי בירושלים על הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. בתום ההרצאה שאלה אחת מהתלמידות כיצד משפיעה מחשבת ישראל על התנהלות צבאית. הפילוסוף, שאמנם אינו איש דתי אך הוא בקיא במקורות יהודיים, הגיב בחריפות: "מה היהדות יכולה ללמד אותנו על אתיקה צבאית? אולי הלכות אשת יפת תואר בפרשת כי תצא, שעוסקות בתנאים שבהם מותר לאנוס ולהתחתן עם אישה זרה שנלקחה בשבי? זו אתיקה צבאית שעדיף בלעדיה".
אשת יפת תואר
אמירתו הפרובוקטיבית גרמה למהומה לא קטנה, ובצדק. אבל ההגינות מחייבת לומר שהיה משהו בדבריו של הפילוסוף. מקורות יהודיים קלאסיים אינם עוסקים באריכות באתיקה של לחימה. לנוכח הנסיבות ההיסטוריות, יהודים לא היו מעורבים במיוחד בענייני צבא במשך מאות שנים בשל מצבם המדיני המשפיל. מקורותינו עשירים אמנם בספרות ענפה הקשורה בתיקון המידות והתנהגות מוסרית נאותה, אך מסכת אבות אינה מלמדת דבר על ענייני קרבות ואינה עוסקת כלל במוסר לחימה. כאשר מתבוננים בעיון בתנ"ך ובתולדות עמנו, היושר מחייב לומר כי ההתנהלות המוסרית הצבאית של אבותינו דמתה להתנהלותם המוסרית של עמים אחרים בשדה הקרב באותה תקופה.
כבר מוסכם לכל הדעות שאין היתר לקחת 'אשת יפת תואר' היום. הדין הזה, אומרים חז"ל, ניתן "כנגד יצר הרע", זאת אומרת, היה היתר בדיעבד למנוע מעשים מגונים של חיילים. ההיתר הזה היה דחוק לזמנים עתיקים כשלא היו מגבלות על התנהגות של חיילים. היום, כפי שטוען הרב אליעזר מלמד, "כשניתן לאכוף על חיילי ישראל את האיסור לפגוע באוכלוסייה הכבושה, בטל ההיתר" (פניני הלכה ד:יח). אחרים, כמו הרב מאיר שמחה הכהן מדבינסק (משך חכמה דברים כא:י), נתנו פירוש שהגביל מאוד את ההיתר לנסיבות נדירות גם בתקופה הקדומה - למצב שלא היה לבני ישראל אף חייל בשבי אצל האויבים. אבל במידה שיש חייל שלנו בשבי, אז אסור לקחת אישה בעל כרחה כיון שזה יעכב את חילופי השבויים בסוף המלחמה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב ביומנו שהוא חולם על התקדמות חינוכית של העולם שאנשים יבינו שלקיחת אישה נגד רצונה אינה מוסרית, כמו לוחמה אימפריאליסטית ('מלחמת רשות') או עבדות (פנקסי הראי"ה, פנקס א', עמוד כט-ל).
כריכת הספר | צילום: יח"צ
אבל אם דינים כמו "אשת יפת תואר" כבר לא תקפים, מה כן ההלכות הרלוונטיות ללחימה בזמן הזה? פשוט אין הרבה כתוב בתורה ובחז"ל על הנושא. אכן, כשסיפרתי לאחד מחברי המלומדים על כך שאני כותב ספר "מלחמה ומוסר" בנושא אתיקה צבאית יהודית, תגובתו הראשונית הייתה - "זה עומד להיות ספר קצר במיוחד".
ואף על פי כן, במהלך מאה השנים האחרונות פיתחו רבנים והוגי דעות יהודים תפיסות ותובנות עמוקות בנושאים של מלחמה ואתיקה. הקורפוס המשפטי והתיאולוגי שהצטבר עסק בשלל סוגיות: החל מגיוס לצבא, עבור דרך יציאה לקרב וטקטיקות צבאיות, וכלה בפשרות טריטוריאליות למען השלום, פגיעה בחפים מפשע, ועוד. מתברר שליהדות יש הרבה מה לומר בנושאים אלה.
להתמודד עם אתגרים חדשים ביהדות
אמנם לא תמיד היו לנו דינים ספציפיים לסמוך עליהם מהשולחן ערוך, אך אכן היו לנו סיפורים תנ"כיים רבים, שמהם אפשר היה להפיק עקרונות כלליים על משמעות הלחימה בדרך אתית. התוצאה הייתה מסגרת רב-ערכית שיכולה לסייע לנו לחשוב לעומק על הדילמות המורכבות של לחימה מוסרית בת זמננו.
זהו סיפור מרתק כיצד יהודים נאלצו להתמודד מחדש עם האתגרים המוסריים של מלחמות. לאחר מאות שנים של אי-לחימה, היהודים חזרו שוב לשדה הקרב. העימות הזה אילץ אותם לנסח השקפת עולם המגוננת מצד אחד על אינטרסים קהילתיים, אך גם משקפת אמונות יהודיות מצד שני. ערכים אלו שאבו בחלקם ממקורות יהודיים קלאסיים וגם הפיקו לקחים מהניסיון שהצטבר בהיסטוריה היהודית. בעקבות מאות רבות של חוסר אונים, יש כיום לישראלים תשובה יהודית למה זה בעצם להילחם כאנשים מוסרים שנאמנים למצות "כי תצא למלחמה אויבך".
הרב ד"ר שלמה ברודי מחבר הספר "מלחמה ומוסר: מבט יהודי על אתיקה צבאית" | הוצאת קורן-מגיד ירושלים