שתיים משש הזכירות שבתורה מופיעות בפרשתנו: זכירת מעשה מרים וזכירת מעשה עמלק.
נעמיק בענין זכירת מעשה מרים. כותבת התורה[1]:
השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים.
הרמב"ן כותב[2]:
מצוה שביעית שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה, עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל, כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם 'תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי' והוא אמרו יתברך ויתעלה 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים'. ולשון ספרי: 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים' וכי מה ענין זה אצל זה (=מה עניין שמירה מצרעת למעשה מרים?), ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע והלא דברים קל וחומר, ומה מרים שלא דברה אלא שלא בפניו שלמשה ולהנייתו שלמשה ולשבחו שלמשה ולבניינו שלעולם כך נענשה, המדבר בגנותו שלחבירו ברבים על אחת כמה וכמה. ושנינו בספרא: 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים' יכול בלבבך, כשהוא אומר 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות' הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור' שתהא שגורה בפיך. וכן הוא אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים' יכול בלבך, תלמוד לומר 'לא תשכח' הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים 'זכור' שתהא שונה בפיך. ופירוש זה שהם דורשים מרבוי הפסוק 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד' שנשמר מנגע הצרעת שלא תבואנו והיא אזהרה ממנה כלומר מלשון הרע הגורם אותה, עם האזהרה 'ולעשות ככל אשר יורו הכהנים' כלומר שלא יקוץ בהרתו. ואח"כ הזהיר ב'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים' גם בזכירת הפה. והנה כאשר נצטוינו בזכירת מה שעשה לנו עמלק כדי לדעת שלא על חנם ימחה ה' יתעלה שמו רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו ושלא היה ירא ממנו יתעלה, כך נצטוינו בזכירת מה שעשה למרים להשמר מלשון הרע שלא יבואנו ככה...
הרמב"ן אומר, שבפסוקים אלו נמצא האיסור על אמירת לשון הרע. עלינו לזכור מה קרה למרים - שהיא נצטרעה, מכיון שדיברה לשון הרע על אחיה, ומכאן עלינו ללמוד את חומרת האיסור שבדיבור לשון הרע.
נראה, שדברים אלו של הרמב"ן שופכים אור על מושג הזכירה, כפי שרואה אותו התורה.
לכאורה, התורה אינה מצוה אותנו על לשון הרע, אלא על זכירת מעשה מרים. אף על פי כן, מי שיזכור את סיפור הדברים שארע למרים בלבד בלי להבין את המשמעות העומדת מאחורי הדברים ובלי להפנים ולחיות את חייו לאור דברים אלו, לא קיים את המצוה. מי שזוכר היטב את פרטי הסיפור, אך מדבר לשון הרע, לא יצא ידי חובת זכירת מעשה מרים.
כאשר התורה מצווה אותנו לזכור, עלינו להבין את הרקע למאורעות, ואת ההשלכה שצריכה להיות להם על חיינו, ולא להסתפק בזכירת האירועים בלבד.[3]
חז"ל התייחסו בחומרה רבה ללשון הרע, אולם בני האדם מתייחסים לכך בקלות רבה - "וכולן באבק לשון הרע"[4].
מדוע מתייחסים לכך בקלות?
בני האדם מתייחסים לדיבור כדבר לא חשוב. לאדם נראה כי רק מעשה קובע ומשנה את המציאות ודיבור אין לו השפעה. אם אדם נתן לחבירו אגרוף - זה עניין רציני, אך אם הוא רק דיבר עליו, מה קרה? "רק אמרתי"...
כיון שלא רואים את התוצאות בעיניים, זה נראה דבר לא חשוב, אך ודאי שאין זה כך, ופעמים שדיבור פוגע יותר ממכה בפועל.
הקלות הרבה של העבירה מחייבת אותנו להכניס את הנושא למודעות. על האדם להיות מודע לדברים היוצאים מפיו, אחרת מגיעים לדיבורים אסורים.
כיצד מגבירים את המודעות?
למטרה זו כתב ה"חפץ חיים" את ספרו. מטרת לימוד ההלכות אינה בהכרח רק ידיעתן. ברוב המקרים דיבור של גנות על אדם אחר הוא אסור, וכשאדם מתלבט הוא יכול לעיין בספר וללמוד, ולכן לימוד ההלכות אין עניינו רק הוספת ידע. מטרת לימוד ההלכות היא להכניס את האדם למודעות לעניין; לגרום לאדם לשים לב לדברים שהוא מוציא מפיו.
כשאדם לומד את ההלכות הוא שם לב למה שהוא מוציא מפיו. השלב הראשון הוא ידיעה שנכשלים בחטא. לאחר שמבינים זאת ניתן להתמודד ולנסות לתקן את העניין. לכן ישנה חשיבות רבה בלימוד קבוע של ענייני לשון הרע - ההלכות והמוסר - כדי שהענין יכנס לתודעה וממילא נוכל להתמודד איתו.
ישנו תענוג גדול בדיבור לשון הרע. אף על פי שהאדם לא הרויח מדבריו כלום, הפגיעה באדם אחר יוצרת אצלו תחושה טובה, כדברי הגמ'[5]:
ואמר ריש לקיש מאי דכתיב (קהלת י'): 'אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון'? לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל נחש, ואומרות: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? אומר להם: וכי מה יתרון לבעל הלשון?
כשם שהנחש אינו נהנה מנשיכתו, אלא מכך שהאדם נפל, כך המדבר לשון הרע אינו נהנה מעצם דבריו אלא מנפילתו של אדם אחר, הגורמת לו להרגיש גבוה יותר וחזק יותר.
כדי להצליח להישמר מלשון הרע יש לסגל לעצמנו הרגל - להימנע מלדבר כלל על אנשים. המתרגל לדבר על אנשים - אף דיבורים המותרים - יגיע גם לדיבורים אסורים.
חז"ל מספרים[6]:
'פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה'. ר' יוסי בן חלפתא כשהיה נער היה משחק עם הנערים, ראה אותו איש אחד, אמר ליה יש לומר לאביך שאתה משחק עם הנערים, אמר לו ר' יוסי חייך מה איכפת לך, אם תאמר לאבי הוא מכה אותי, ואתה מרגיל לשונך להיות אומר לשון הרע, הוי 'פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה'.
כשאדם מתרגל לדבר על אנשים אחרים, לשונו נצמדת למרמה, הוא לא מתרגש מזה, ומתוך כך יבוא לדבר לשון הרע בלי להרגיש. לכן צריך להתרגל שלא לדבר על אנשים אחרים מטוב עד רע. גם דיבור טוב יכול להוליד תגובה רעה וכדו', והאדם מתרגל לדבר על אנשים בלי להרגיש.
הקלקול של לשון הרע הוא בכמה מעגלים.
במעגל האישי - האדם מדבר לשון הרע והוא נהיה רע. זהו ביטוי חריף, שכבר בו יש כדי למנוע מהאדם לדבר לשון הרע. המציאות מכריזה עליו שהוא רע, ומי רוצה להיות בסטטוס כזה?
במעגל החברתי הקלקול חזק וגרוע הרבה יותר.
ללא לשון הרע איכות החיים הייתה גבוהה הרבה יותר. בעיות אישיות, לחצים אישיים, קשיים חברתיים - כל אלו נחסכים ללא לשון הרע.
במצב בו איננו מדברים לשון הרע, כאשר אדם מעד, אמר משהו לא במקום או עשה מעשה "לא לעניין", הוא יודע שלא ידברו על כך, ומי שלא ראה לא ידע ממה שקרה, והלחץ שלו פוחת בהרבה. האדם פתוח לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו, שכן הוא אינו משקיע מכוחות נפשו בהדיפת הלחץ הציבורי עליו.
רוב הלחצים של האדם נובעים מחששותיו כיצד תגיב החברה על מעשיו ודבריו. כאשר אדם יודע שאין תגובה ואין דיבורים על מה שהוא עושה - הלחץ שלו פוחת והוא רגוע הרבה יותר. הוא אינו חי בהתגוננות, אלא בזרימה נעימה יותר של החיים.
חברה שנבנית בצורה כזו היא רגועה וחייה איכותיים הרבה יותר ממה שאנו רגילים אליו, לצערנו.
במעגל הלאומי לשון הרע יוצר מצב בו חברה מדברת נגד חברה, תנועה נגד תנועה וכדו'. גם דיבורים רעים על מנהיגים ואנשי ציבור מתרבים.
אף שברמה הלאומית ישנו צורך, לפעמים, בביקורת על מנהיגים, צריך לבדוק כיצד נעשים הדברים. כאשר נהנים מהדיבורים הרעים, מהשפלתו של האדם, זה חורג מהביקורת הלגיטימית הנדרשת, והופך ללשון הרע רגיל.
לשון הרע מפרק את החברה ואת העם מבפנים, וההשפעה ניכרת גם כלפי חוץ[7]:
רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור... אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, אלא ע"י שהיו בהם דילטורין (=מלשינים) היו נופלין... אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין.
אי אפשר להילחם כאשר העם מפורק בגלל ריבוי לשון הרע שבו. אפילו עבודה זרה אינה מפוררת את העם כמו לשון הרע.
בזמננו נעשה עניין זה פרוץ ביותר בתקשורת לסוגיה השונים, המחטטת ברע ומדברת עליו רבות, מה שגורם לאוירה של רוע ולמצב רוח לאומי ירוד. העיסוק ברע גורר אוירה רעה, ועיסוק בטוב, בצד החיובי של החיים, יגרום לאוירה לאומית חיובית.
הימנעות מלשון הרע היא הבסיס לבנית חברה. עוד קודם לקיום תורה ומצוות צריך להיות בני אדם מתוקנים, כדי שאפשר יהיה להתחבר יחד.
מעל כל הקלקולים עומד הקלקול הרוחני. המהר"ל מסביר, שדיבור לשון הרע הוא פגיעה בעצם האדם. הדיבור הוא צלם אלוקים שבאדם - "'ויהי האדם לנפש חיה' - לרוח ממללא"[8], ולכן פגיעה בקדושת הדיבור היא פגיעה בצלם אלוקים שבאדם. האדם עוקר את אישיותו כאדם, כמדבר, ולכן לשון הרע הוא כה חמור.
כשאדם עשה מעשה שפגע בחבירו, זו פגיעה מקומית, עם כל עצמתה החיצונית הנראית לעין. פגיעה בדיבור פוגעת גם למרחוק שכן הדיבור נמצא במישור מעל למציאת המעשית, ולכן הוא אינו מוגבל ופגיעתו רבה יותר.