"אמרה ליה ילתא לר' נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה: אסר לן דמא - שרא לן כבדא. נדה - דם טוהר. חֵלב בהמה - חלב חיה. חזיר - מוחא דשיבוטא. גירותא - לישנא דכוורא. אשת איש - גרושה בחיי בעלה. אשת אח - יבמה. כותית - יפת תואר..." (חולין קט ע"ב).
[אמרה ילתא לר' נחמן: הרי כל מה שאסרה התורה, התירה דבר כמותו. לדוגמא: אסרה התורה דם, אך התירה כבד. אסרה התורה דם נדה, אך התירה דם טוהר. אסרה חֵלב בהמה, אך התירה לאכול חלב חיה. אסרה חזיר, התירה מוח של דג הנקרא שיבוטא, שטעמו קרוב לשל החזיר. אסרה ציפור הנקראת 'גירותא', אך התירה לשון דג, שטעמו דומה. אשת איש - גרושה בחיי בעלה. אשת אח - יבמה. גוי - יפת תואר...].
בהתיחסותנו לדברים מותרים הדומים לאיסור, ניצבת בפנינו שאלה עקרונית: האם כשהתירה התורה את אותו הדבר, ממילא הרי הוא היתר גמור לכתחילה, או שמא, אע"פ שלא אסרה אותו התורה, אין הוא דבר אידאלי, שהרי הוא קרוב לאיסור?
"תנו רבנן: וראית בשביה...יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" (קידושין כב ע"א)- הרי שאין רואים בעין יפה את הלוקח יפת תואר. דם טוהר נאסר למעשה (טור יו"ד סי' ק"צ). הנושא גרושה, אינו מעלה (גיטין צ ע"ב. ראה רש"י דברים כד ב). כחל(עטיני הבהמה), אסור לאוכלו עם חלב שלו, ואף אחר שמוציאים כל חלבו, נוהגים שלא לבשלו עם בשר (יו"ד סימן צ). יבמה, למעשה רוב ככל ישראל אין נוהגים בו (עיין יבמות לט ע"ב ...וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר). נמצא שחלק גדול מהדברים הנ"ל נאסרו, הלכה למעשה, או לכל הפחות אין רואים אותם בעין יפה, וא"כ עולה שגם כשהתירה התורה את הדברים הנ"ל (כולם), אין זה היתר גמור, אלא שלא נכנס בכלל איסור, אך לעולם הקרוב לאיסור אינו דבר אידאלי (על דרך זה מצינו גם לגבי דבר שיש לו מתירים, שאם אפשר בלא ביטול האיסור אין לסמוך על הביטול).
"אם זה אינו אסור - הרי זה מותר!". "בשו"ע לא כתוב שאסור!". "אל תהיה צדיק הרבה!". לא אחת ניתן לשמוע משפטים מעין אלו. נקודת ההשקפה שביסוד גישה זו היא שאני כאן ויש איזשהו כוח עליון, שאני מפחד ממנו, וע"כ אני צריך לצאת ידי חובתי כלפיו. וכך כאשר אותו, כביכול, "דרקון" אמתני שבע, אוכל להמשיך בחיי הנהנתנים בלא מפריע. מלבד מה שיש בגישה זו עלבון כלפי האלקות, הרי היא מתאימה יותר לעובד אלילים קדמון, מאשר לעובד ה'.
נקודת המבט האמיתית היא "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא" (זוהר תרומה דף קסא ע"א). אין התורה חיצונית הבאה ומתלבשת על העולם, לעיתים מתאימה לעולם ולעיתים אינה מתאימה. ההפך הוא הנכון, עצם בריאת העולם היתה לאור התורה, כך שקיום המצות הוא בשר מבשרו של העולם, ועבירה היא בניגוד לטבעו של העולם.
מכיון שמה שמצוה התורה באופן ישיר יחייב את כולם ללא יוצא מן הכלל, נמצא שאין התורה יכולה לצוות ישירות אלא על המינימום בלבד. ומה עם שאר "המצות" שהם נגד טבעו של עולם? אין התורה מצוה עליהם באופן ישיר אלא יובנו מרוח הדברים, כגון הסקת מסקנות ממה שכן נאסר, או ע"י 'אסמכתא', מקום שהשאירה התורה להבין כך בפסוק אך לא בבהירות כזאת שתהפוך אותו למצוה מדאוריתא. מצוות ה' הם דבר אמיתי, ועלינו לעובדו באמת.