כי יקרא קן צפור... כי תבנה בית חדש... לא תזרע כרמך כלאים

פרשת כי תצא פותחת במצוה שרצוי שלא לקיימה:

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.

כך כותב הרלב"ג (בעקבות חז"ל):

והשתדלה התורה שיעשה בה מה שתשקיט רתיחת התאוה אשר לו בה, כדי שלא יקחנה אחר זה לאשה. ולזה צותה שתגלח ראשה כדי לנוולה ולהסיר יפיה, ולגדל צפרניה כי זה גם כן ממה שינוולה, ושתבכה קרוביה עד ירח ימים, כי הבכי גם כן יסיר יופי האשה. והנה לזאת הסיבה גם כן צותה שתסיר שמלת שביה מעליה, כי הבגדים ההם ישימוה יפה, ליופים. ולזה חשק בה בהיותה עם הבגדים הנאים ההם. ואמר שתשב בביתו, כדי שיראה אותה בנוולה ויסור חשקו ממנה...

בהמשך הפרשה מופיעה עוד מצוה שרצוי שלא לקיימה (כב, ו-ז):

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים.

וכתב הרלב"ג:

והנה התועלת בזאת המצוה היא להרחיק לקיחת הקן בזה האופן, כי הרבה יהיה שלא יקח אדם תועלת באפרוחים או בביצים, ויהיה זה סיבה אל שיניח הקן ההוא ותִשלם ההויה בו, ולא יבלבל הטוב שמשפיע ה' יתעלה בהמצאת אלו המינים אם לא לתועלת אשר כוון בהם.

דברים אלו הם בעקבות הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מח):

... וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.

התורה אינה מעוניינת שהאדם יקח את הקן, ולכן היא מצוה עליו לשלח את האם ולקחת רק את האפרוחים או את הביצים, שבהם אין תועלת לאדם, ועל ידי זה ימָּנע מלגעת בקן בכלל. כדי להשיג את המטרה ש"תשלם ההויה" בקן הציפור רצוי שלא לגעת בו.

אכן יש לשאול: אם מטרת התורה היא ש"תשלם ההויה" בקן הציפור, אדרבה תצוה על האדם לקחת את האם על הבנים ולגדלם.

מבאר הרלב"ג:

ואם אמר אומר שבלקיחת הקן בכללו עם האם תשלם זאת ההויה; אמרנו לו: כי דרך אלו העופות המדבריים הוא שיברחו מיד אדם, ואם ישימום במאסר יצטערו ותמָּנע האם מלרבוץ על בניה ויאבד הקן; עם שאין ראוי שיקח מהם האדם כי אם על דרך הצידה, לא שישתמש לצודם ולהשחיתם בכלי בעינו אשר שׂם ה' יתעלה בהם להתמיד הויתם, והוא הדמיון ששם באם לרבוץ על הבצים, כדי שיצאו ממנו אפרוחים; והאהבה הדמיונית ששם בה לרבוץ על האפרוחים, לגדלם ולהשגיח במחייתם.

עופות בר (=מדבריים) לא ניתן לגדל בשבי, ולכן לקיחת האם על הבנים לא תועיל ש"תשלם ההויה" בקן הציפור, כי האם תצטער ותמָּנע מלדגור ועל ידי זה יאבד הקן. לכן לא ציותה התורה לקחת אם על בנים אלא רק את הבנים מתוך תקווה שחוסר התועלת שיכול האדם להפיק מהם תגרום לזה שלא יקחם כלל.

טעם נוסף כותב הרלב"ג: הקב"ה ברא בעופות תכונה הגורמת לאם לדגור על הביצים שהטילה, וכן "אהבה דמיונית" הגורמת לה לגדל את אפרוחיה; ולא ראוי שינצל האדם את התכונות הטבעיות, שהעניק הבורא לברואיו על מנת "להתמיד הויתם", למטרה הפוכה - להשחיתם.

אמנם יש להדגיש שלדעת הרלב"ג אפשר בהחלט לצוד חיות ועופות אך לא לנצל את התכונות הטבעיות למטרה הפוכה.

על פי עקרון זה מתבארת גם סמיכות פרשת קן ציפור למצות מעקה (כב, ח):

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו.

מבאר הרלב"ג:

והנה נמשכה זאת המצוה לקודמת לה, שלא ישתמש האדם בבנין הבית שהוא מסודר מהשכל המעשי לשמירת האדם ולהיות לו למחסה ולמסתור, אל הפסדתו, במה שיהיה בביתו סיבה לו, היפך מה שכוון בו.

הקב"ה נתן באדם שכל מעשי המאפשר לו לבנות לעצמו בית להגנתו ולשמירתו. אי בניית מעקה לגג הבית עלולה לגרום למוות שהוא הפך כוונת בניית הבית.

גם המצווה שלאחריה היא קשורה לאותו עקרון (כב, ט):

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם.

וכך כתב הרלב"ג בחלק התועלות:

התועלת השלישי הוא במצוות והוא מה שהזהיר מזריעת הכרם כלאים... ואמנם החמירה התורה יותר בכלאי הכרם משאר כלאי הזרעים, לפי שהגפן היא חזקת-היניקה, ויקרה מזה שתמשוך אליה המזון ששינה אותו הזרע האחר למשוך אותו אליו; ויקרה מזה מה שידמה להרכבת אילן באילן, שלוקח האחד טבע מהאחר, והפרי הוא מתיחס בצד מה לכל אחד משניהם וכמו מורכב מטבע שניהם. ולפי שמה שיקרה בו זה תפסק ההולדה בו, כמו שהתבאר בטבעיות, מנעה אותנו התורה שלא נשתמש בטוב אשר האציל ה' יתעלה בצמחים שיהיה להם כח לשנות המזון שיזונו ממנו, להשחתתם.

הקב"ה ברא בצמחים תכונה המאפשרת להם להתאים את מזונם לטבעם. הכלאת גפן וזרעים גורמת לגפן לינוק מזון שהתאימוֹ הזרע לעצמו, והפרי שיצמח מהכלאה זו הוא "כמו מורכב מטבע שניהם", ואינו פורה.

גם כאן ההכלאה היא ניצול לרעה של כח טבעי שהעניק הקב"ה לטובת הצמחים.

נמצאנו למדים גם את העקרון החשוב שאין לנצל את טבע הברואים בניגוד לכוונת הבורא, וגם את סיבת סמיכות שלוש המצוות: קן ציפור, מעקה וכלאי הכרם.