"לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ". מצוות השבת אבדה מופיעה פעמיים בתורה: פעם אחת בפרשת משפטים ופעם אחת בפרשת כי תצא. מצווה זו מחנכת אותנו לא להיות אדישים ולשבת בחיבוק ידיים אל מול הקושי של רענו.
התורה מחנכת אותנו להשקיע זמן ומאמץ לטובתם של אחרים ולא להיות שקועים רק בעצמנו. התורה אינה מאפשרת לפתח "ראש קטן", אלא מדריכה אותנו להיות קשובים לחברה ולסביבה ולהיות שותפים בתיקונו של עולם.
ישנם רבדים שונים של מצוות השבת אבדה; הרובד ההלכתי הברור מצווה אותנו להשיב אבדה ולטרוח בה, כל אבדה שיש בה לפחות שווה פרוטה. כמובן שמצוות השבת אבדה מתבצעת על פי סימנים שמוסר בעל האבדה, וכך אנו יודעים שזו בעצם האבדה שלו.
אמנם, ישנה אבדה שמושבת לבעלים על פי תביעת עין, כלומר לא מתוך מסירת סימנים וזיהוי של החפץ, אלא מתוך הכרה בלתי אמצעית בינך לבין החפץ.
הגמרא מסייגת זאת דווקא לאדם שהוא אמין ויש בו אחריות גדולה שלא ייקח חפץ שאינו שלו. שני סוגי השבת האבדה הם סימנים ותביעת עין שמלמדים אותנו על שני נתיבים שיש לאדם לברר ולדרוש ולחקור במצוות האמונה; יש אדם שמגיע לאמונה מתוך דרישה וחקירה של "סימנים"-הוא למד דרך הוכחות מדעיות או הוכחות שכליות אחרות על מציאות ה' בעולם, וככל שמתרבים "הסימנים" כך הוא בטוח יותר באמונתו בריבונו של עולם. אבל ישנה מדרגה עמוקה, שורשית ומהותית יותר- ההכרה דרך טביעות עין.
היות והנשמה שהינה "חלק אלוה ממעל", מחוברת באופן תמידי אל שורשה ויוצרה, הרי שכשהאדם מתחבר באמונתו לריבונו של עולם דרך קשר בלתי אמצעי ומחובר בנשמתו, שכלו, דעתו ותודעתו, הוא אומר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". האדם שמשיב אבדה זו לעצמו, מגיע לרמת החיבור לריבונו של עולם ברמה הגבוהה ביותר.
אך השאלה מתי הוא איבד אבדה זו? הגמרא מתארת שכאשר העובר נמצא במעי אמו, מלאך מלמדו את כל התורה ומשביע אותו שם שובע. (לשון הייה צדיק ואל תהיה רשע), אך רגע לפני שיוצא לאוויר העולם המלאך סותר על פיו ומשכיח את תלמודו. האדם על ידי הלימוד והחיבור שלו לריבונו של עולם מעצים מחדש את הקשר הזה ומשיב את האבדה למקומה מתוך בירור, לימוד והבנה.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר ונשיא הגרעין התורני בראשון לציון