א. "שלח תשלח... והארכת ימים"

התורה מצווה אותנו הכיצד עלינו להתנהג בפגשנו קן צפור, שבו האם רובצת על האפרוחים או הביצים [1]:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

נתייחדה מצווה זו בשכר המיוחד המובטח בה: "...למען יטב לך והארכת ימים".

חז"ל [2] ראו בכך לימוד על כל המצוות כולן:

לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִלּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע. וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְאִסָּר, אָמְרָה תוֹרָה (דברים כב), לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה:

מצוות שילוח הקן, מצווה קלה היא. שהרי:

אין בה חסרון כיס אלא דבר מועט. (ר' עובדיה מברטנורא, שם)

ואם עליה זוכים באריכות ימים, קל וחומר בשאר מצוותיה של תורה.

חז"ל [3] עסקו גם בהגדרת ההבטחה לאריכות ימים:

תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכבוד אב ואם כתיב: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". בשילוח הקן כתיב: "למען ייטב לך והארכת ימים" הרי שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות. ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת. היכן אריכות ימיו של זה?! והיכן טובתו של זה?! אלא "למען יאריכון ימיך" - בעולם שכולו ארוך. "ולמען ייטב לך" - לעולם שכולו טוב.

מעשהו של אותו אדם, יכול ללמד אותנו מהי אריכות הימים, אותה מבטיחה התורה למקיימי מצווה זו.

שהרי אדם זה שעלה לבירה, לקיים שתי מצוות הלך.

ובשתי מצוות אלו יש הבטחה לאריכות ימים. בכיבוד אב ואם ובשילוח הקן.

וראה זה פלא. זמן קצר לאחר שהולך אותו אדם לקיים את אותן מצוות, הוא נופל ומת.

היכן אריכות ימיו של זה?! היכן טובתו של זה?!

משיבה הגמרא ואומרת: "למען יאריכון ימיך" - בעולם שכולו ארוך. "ולמען ייטב לך" - לעולם שכולו טוב."

אריכות ימים, אינה נמדדת ביחידות של זמן. לא בשעות, לא בימים ולא בשנים.

היא נמדדת במשמעות הנצחית שיוצק האדם אל הזמן שבו הוא חי. באיזו מידה הוא מחבר את חייו אל הנצח.

המליצה העממית מבארת את המושג הכפול: "זקן, בא בימים", כמתאר שני מרכיבים.

זקן מתאראת הפו הכמותי של חייו של אדם, אורך ימי חייו.

אולם האדם נתבע להשיב על שאלה נוספת: האם ימיך מלאים הם? האם יכול אתה לבוא וימיך בידיך? זה פשר החצי השני: "בא בימים".

ישנם כאלו שזקנים הם. אולם אינם יכולים לבוא כשימיהם בידם.

ויש כאלו שלא זכו לזקנה. אולם במובן השני, ימיהם מלאים וארוכים.

המתחבר אל עולמן של המצוות, יוצר גשר אל עולם הנצח, אל אותו עולם שכולו ארוך. ובמובן הזה, מובטח לו שזכה לאריכות ימים.

ב. רחמים

מה עניינה של מצווה זו? מה טעמה?

בעל ה"תורה תמימה" [4] דן בסוגיה שבה נתחבט בעל שו"ת חוות יאיר:

והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו מה שחקר בשו"ת חוות יאיר סי' ס"ז אם כלל מצווה זו דשילוח האם היא רק באופן שרוצה ליקח הבנים, או שמחוייב לכתחילה בשניהם, היינו ליקח הבנים ולשלח האם?

אדם המהלך בדרך, נתקל באם הרובצת על האפרוחים או הביצים ואינו מעוניין בבנים. האם מחויב הוא לשלח האם וליקח הבנים.

זו התלבטותו של בעל "חוות יאיר".

התורה תמימה אינו מסכים כלל להתלבטות זאת:

וכל דבריו שכתב בזה אינם מוכרחים. ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת לומר שהתורה תצווה להטפל בזה אף נגד רצונו בתכלית הנרצה?! כי הלא ברור ומעלה מכל ספק, כי מטעם עיקר המצווה הזאת בכלל שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם. ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם וכמו שהותרה טביחת הבהמה. לכן התירה התורה בזה.

אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחן ביחד. ואין סברה כלל שעוד יתחייב לעשות פירוד בין הדבקים. וכמו שאין סברה לומר דהמצווה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" הוי אזהרה דווקא על שניהם אבל אחד מהם מצווה וחובה לשחוט, כן הדבר הזה.

עניינה של מצווה זו, קבע פסקנית בעל ה"תורה תמימה", שלא להתאכזר ולנהוג ברחמנות.

ואם כך, ראוי היה שלא לגעת כלל באם ובבנים. אולם התורה התירה זאת, כי זה הוא צורך האדם.

אולם, אם אינו מעוניין האדם ליקח הבנים, פשוט הוא שאין מצווה לשלח האם. ולכן לא יגע בשניהם. כך תשאר משפחת הציפורים מאוחדת... אולם לשלח, לא ישלח.

ג. "משתקין אותו"

דא עקא, שקביעה זו המייחסת את מידת הרחמנות כמהותה של המצווה, נסתרת לכאורה ממשנה מפורשת [5]:

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו:

בביאור טעמה של ההשתקה הובאו בגמרא שתי דעות:

בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות (הסיבה שמשתיקים את האומר: מודים מודים מובנת, שכן נראה כאילו הוא פונה לשתי רשויות בשמים) ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (והאומר: על טוב יזכר שמך, נראה כמי שמודה לקב"ה רק על הטובה. וכלל נקוט בידינו שיש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה)

אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות.