כוחות הטומאה גנבו מאיתנו הרבה קדושה. הרבה כוחות, שמחה, אמונה. גם את ארצנו לקחו מידינו. ואין לנו כוח ולא דעת איך להחזיר לעצמנו את כל הטוב השייך לנו. אבל יש דרך להוכיח שלא התייאשנו מכל הטוב הזה, שלא שכחנו את מעלתנו: לצעוק! להביע מחאה!
אם גזלו לאדם את אדמתו ואין לו דרך להוכיח שהיא שלו או לקחת אותה בחזרה, מה דינו? ההלכה בחזקת קרקעות היא שאם עוברות שלוש שנים רצופות, בהן יושב הגזלן בקרקע ונהנה מפירותיה, ואיש אינו מביע מחאה, אז הקרקע היא בחזקתו ואין שום מערער יכול לערער עוד.
אבל אם יש מי שמוחה, שצועק, אין הקרקע נקנית לגזלן לעולם!
אבל מה זה עוזר, אם הגזלן עדיין יושב שם?
רבי נתן כותב שזה עוזר ועוד איך.
זה רק עניין של זמן עד שכל הטוב הגזול יחזור אלינו.
"ואף על פי שאנו צועקין ומתחננים כל כך שנים לשוב לארץ ישראל ועדיין אנו רחוקים משם אף על פי כן אין שום תפילה וצעקה נאבדת אפילו של הפחות שבפחותים. כי בכל צעקה ותפילה כובשין איזה חלק או נקודה מארץ ישראל, עד שבעתה יחישנה שיתקבצו כל הנקודות שכבשנו בתפילותינו ונשוב לארץ ישראל"
וכל זה קורה בפרט בראש השנה:
"ובזה אנו עושים בחינת מחאה להסטרא אחרא, שלא יטעו שארץ ישראל תישאר כבושה בידם חס ושלום, כי אין חזקתם חזקה כלל כי אנו מוחים בהם על ידי שאנו צועקים ומפרסמין בכל פעם ובפרט בראש השנה לכל דרי מעלה ומטה שארץ ישראל היא שלנו מאבותינו וסוף כל סוף נוציא אותה מידם".
ולא רק בעניין כיבוש הארץ, אלא בכל עניין שבעולם, צעקה ומחאה מועילה תמיד:
"ומזה יכול כל אדם להבין רמזים לעצמו להתחזק בכל פעם בתפילה ותחנונים וצעקה להשם יתברך, יהיה איך שיהיה, אפילו אם יעבור עליו מה. כי אפילו אם רואה שאינו פועל חס ושלום בתפילתו, אדרבא הרע מתגבר עליו ביותר, אף על פי כן ידע ויאמין שפועל הרבה בתפילתו וצעקתו" (חזקת קרקעות ה' י"ב אות י"ב י"ג)
בין דיני הפרשה דיני אונס נערה מאורשה (דברים פרק כ"ב פסוק כ"ג - כ"ז). דין הנאנסת משתנה מקצה לקצה לפי דבר אחד. אם צעקה לעזרה ואיש לא שמע, אינה נענשת. אבל אם לא צעקה לעזרה, סימן שמעשיה היו ברצון ולא באונס ונענשת (כתב יד הרב מטעשרין בביאור תורה ט' בליקוטי מוהר"ן)
אם צועקים - ניצולים מן הדין.
גם ביום הדין של ראש השנה אנו משמעים זעקה, תקיעת שופר.
"ומחמת שאז, בראש שנה, הוא התחלת התשובה של כל השנה, ובתחילת התשובה, כשאדם מתחיל להתקרב אליו יתברך, אז הקטרוג גדול מאד רחמנא ליצלן, מחמת שעדיין עוונותיו מבדילים בינו לבין קונו, והם מקטרגים עליו ואינם מניחים אותו להתקרב, ואז מגודל הקטרוג אי אפשר לדבר שום דבור הגון כראוי לפניו יתברך, כי הדבור מבולבל מאד. ועל כן יהיב להון עיטא (נתן לנו עצה) לתקוע בשופר, כי אין לנו פה להשיב ואי אפשר לנו לדבר שום דבור לבקש מלפניו על חטאינו, רק אנו קוראים אליו יתברך בקול לבד בלי דבור" (ליקוטי הלכות ראש השנה ד' ב').
צעקה לא רק מבטלת את הדין. היא גם מזמינה חסד.
שפע עצום מצפה לנו. חסדי שמיים וטוב הארץ. אבל השפע הזה עדיין נסתר ונעלם מאיתנו, כמו עובר. בשביל ללדת אותו, כמו יולדת, צריך לצעוק. "והצעקה שאדם צועק בתפילתו ובתורתו, אלו הצועקות הם בחינת צעקת היולדת" (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"א סעיף ז')
לצעוק. אבל לצעוק באמת. כמו יולדת.
"כך צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִצְעוק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלִשָּׂא לִבּוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ הוּא בְּאֶמְצַע הַיָּם תָּלוּי עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה, וְהָרוּחַ סְעָרָה סוֹעֵר עַד לֵב הַשָּׁמַיִם עַד שֶׁאֵין יוֹדְעִין מַה לַעֲשׂוֹת וְכִמְעַט אֵין פְּנַאי אֲפִלּוּ לִצְעוק" (שיחות הר"ן אות קי"ז)
כמה לצעוק ועד מתי לצעוק? עד שהישועה תגיע.
"וְהָעִקָּר הוּא "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי". כִּי גַּם צְעָקָה מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית אֵינָהּ נֶאֱבֶדֶת לְעוֹלָם. וְיִצְעַק לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמַיִם" (קיצור ליקוטי מוהרן ע"ח אות ב')
צעקנו והצירים רק מתגברים? סימן הוא כי הלידה קרובה לבוא. "כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שאי אפשר (אלא) שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות, שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה, שככל שיגדלו החבלים כן תגדל התקווה כי הישועה קרובה שיוולד הוולד" (מלבי"ם חבקוק ג טז).
עוד מעט ניוולד. עוד מעט יתגלה האור המופלא של כל אחד מאיתנו. ואז נראה ונדע כמה היה כדאי לסבול את כל מה שסבלנו. את צירי הלידה של עצמנו. כותב המהרש"א: "מדמה ישראל בעת גאולתן לקטן שנולד והקדוש ברוך הוא מולידן" (מהרש"א סנהדרין צח דיבור המתחיל כל גבר).
וכשנראה איזה תינוק נולד. יהיה לנו תענוג כל כך גדול, שישכיח מיד הכל.
"כשהאישה רוצה לילד הוולד ובוודאי יהיה לה תענוג גדול אחד שתלד הוולד, אך קודם שתבוא אל התענוג יש לה צער וחבלי לידה וזה נקרא 'חבלי משיח'" ("מאור עיניים" פרשת כי תשא).
בקרוב ממש יצטרפו כל צעקותנו ושוועותינו, כמו ביציאת מצריים "ותעל שוועתם אל האלוקים".
אחרי צירים ארוכים ומרים בוא תבוא גם הלידה.
ואז נשמע צעקה אחרת לגמרי: "וְנַעֲשָׂה צְעָקָה בָּעוֹלָם: מַזָּל טוֹב מַזָּל טוֹב, וְגַם אֲנִי שָׁאַגְתִּי: מַזָּל טוֹב" (חיי מוהר"ן סיפורים חדשים פ"ב)