תובנות חינוכיות

"האב והאם הם ה´שחקנים הראשיים´ של הפרשה; הם המחנכים, הם המייסרים-המתייסרים, הם התופשים, הם המוציאים, הם המעידים והם התובעים לפני זקני העיר"

הרב ישראל רוזן 04/09/14 09:08 ט באלול התשעד

תובנות חינוכיות
הרב ישראל רוזן, צילום: הרב ישראל רוזן

"בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" (כא,יח)

"בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו

סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא

ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.

אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י מחז"ל)

"[רבי יהודה אומר] בן סורר ומורה לא היה

ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.

אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו"

(סנהדרין עא,א).

המדור מוקדש לרבע מאוכלוסי ישראל, מעל 2 מיליון נפש, אשר חזרו השבוע לספסל הלימודים; לגני הילדים, לבתי הספר היסודיים, לחטיבות הביניים ולמוסדות הלימוד התיכונים. חלקם בהתלהבות ובמרץ, חלקם תוך השלמה עם גורלם וחלקם (כמה?) באי-רצון מופגן או מוסתר.

די במפתיע מקדישה התורה פרשה שלמה, בפרשתנו, לאכיפת החינוך, ובדרך של ענישה קשה ביותר. פרשת 'בן סורר ומורה' לדעתי היא מן הקשות שבמקרא ובהלכה. בארבעה פסוקים חדים ונוקבים נגזר עונש מוות על קטין המבעט במחנכיו. לפי ההלכה מדובר ב"בן י"ג שנה ויום אחד... וכל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים" (רמב"ם ממרים ז,ה-ו). אכן, הכל מכירים את דברי חז"ל שצוטטו לעיל "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". ובכן גם אנו רוצים לקבל שכר על הדרישה. אעלה איפוא כמה תובנות הנדרשות מפרשה זו, ולקח בהן לכלל ענייני חינוך ומעבר להם.

"חינוך ביתי"

האב והאם הם ה'שחקנים הראשיים' של הפרשה; הם המחנכים ("איננו שומע בקול אביו ובקול אמו"), הם המייסרים-המתייסרים, הם התופשים, הם המוציאים, הם המעידים והם התובעים לפני זקני העיר. ממוצא דבר שמענו כי האחריות החינוכית מוטלת בראש וראשונה על ההורים. החינוך הציבורי הממוסד משחרר את ההורים מאחריות, ולעתים רבות אנו עדים לתופעה שבית ההורים, והתנהגותם, משמשים גורם אנטי-חינוכי בעליל. והתפוח נופל לא רחוק.

כאן המקום למקד פנס למציאות שלא הכל מודעים לה; בישראל קיימים מאות בודדות של ילדים שאינם לומדים בחינוך הציבורי מסיבות של השקפת עולם חינוכית. הם מקבלים 'חינוך ביתי' (ראו ערך בויקיפדיה) אשר קיבל לגיטימציה מנהלית ומשפטית לפני כ-5 שנים, בעקבות מאבקי הורים ועתירה לבג"צ. לפי נוהל של משרד החינוך ההורים צריכים לנמק את בקשתם ולהוכיח את יכלתם החליפית. משרד החינוך אמור לאשר את תכנית הלימודים הפרטית ולפקח על לומדי ומלמדי הבית. הבדידות החברתית שנגזרת על הילד היא בעייתם של ההורים, המאמינים כנראה שללא חברה לא יהיה סורר ומורה.

אני ספקן גדול ביחס לתוצאות ה"חינוך הביתי", שטרם נאספו בישראל. עמדת הפתיחה שלי היא שלילית; חינוך זה מיועד לאליטה כלכלית בלבד, ודי בכך להורידה מן הפרק. אני גם רואה במגמה זו תוצר נוסף של האינדוידואליות הפושה בקרב המחנה, תוך דחיקת רגלי ה'ציבוריות' וה'כלל'. ומן הסתם השיטה מתובלת ביותר מקורטוב של סנוביות לא-חינוכית.

הרתעה בלתי ממומשת

דבר גדול נוסף למדנו מפרשה זו; הרתעה היא מכשיר חינוכי גם אם היא לא ממומשת. הרעיון של "בן סורר לא היה ולא עתיד להיות", כמצוטט בפתיח, מעקר לכאורה את כוחן של אלמנטי האזהרה וההרתעה שבפרשה הבלתי-חינוכית הזו. גם התוספת המצוטטת מפי רבי יונתן "אני ראיתיו וישבתי על קברו", אין בכוחה לשמש הרתעה של ממש, שהרי הכל מודים כי האפשרות נדירה ביותר ושואפת לאפס. קביעה זו נובעת מדרישות פורמליות בלתי אפשריות של שויון מוחלט בין האב והאם: "אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה. דאמר קרא: איננו שומע בקולנו [מכאן שהם זהים בקולם, ואם הקול שוה] מראה וקומה נמי בעינן שוין". (סנהדרין עא,א).

הוי אומר, יש ערך לחוקים הכוללים סנקציות חריפות, ולצווי חינוך והתנהלות המגבילים ומאיימים, גם אם אינם נאכפים. הערך הוא בעיקר הרתעתי, אך כנראה בעיקר משמש מצפן וקריאת כיוון חינוכית.

(נכתב במוצ"ש שופטים)

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר