פרשת כי תצא: זכור למרים

לצד הדעות ההלכתיות המחייבות זכירת מעשה מרים מדי יום באמצעות אמירה ממשית בפועל, נראה לומר שראוי ללוות זאת גם עם אמירת שבחיה וזכויותיה, המוסיפות להגן עלינו וללוותנו עד היום

ד"ר יעל לוין
ט באלול התשעז
,
31 באוגוסט, 2017 16:59
לזכור את חומרת לשון הרע. כלי תקשורת

לזכור את חומרת לשון הרע. כלי תקשורתצילום: פלאש 90

זכירת מעשה מרים מדי יום

בפרשת כי תצא מופיעים שני ציווים הקשורים בזכירה: האחד קשור למרים הנביאה: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת... זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כד, ח-ט), והשני מצוי בראש פרשת עמלק (שם כה, יז-יט) החותמת את הפרשה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".

בספרא פרשת בחוקותי (מהדורת ווייס, פרשה א, ג, קי ע"ג) קיימת התייחסות לארבעה מקראות הכוללים את התבנית הלשונית "זָכוֹר אֵת", לרבות שני הכתובים בפרשת כי תצא, ונדרש שיש לזכור עניינים אלו בפה ממש: "וכן הוא אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ, ח) יכול בלבך. כשהוא אומר 'שמור' (דברים ה, יב). הרי שמירת לב אמורה. הא מה אני מקיים 'זכור'. שתהי' שונה בפיך. וכן הוא אומר 'זכור (ו)אל תשכח את אשר הקצפת את ה' א-להיך במדבר' (שם ט, ז). יכול בלבך. כשהוא אומר 'אל תשכח' הרי שכיחת לב אמורה. הא מה אני מקיים 'זכור' שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר 'זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים'. יכול בלבך כשהוא אומר 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות' (שם כד, ח) הרי שכיחת לב אמורה. הא מה אני מקיים 'זכור' שתהיה שונה בפיך. וכן הוא אומר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. יכול בלבך. כשהוא אומר 'לא תשכח' הרי שכיחת לב אמורה הוא מה אני מקיים 'זכור' שתהיה שונה בפיך". בספרות הבתר תלמודית קיימים דיונים מקיפים בנוגע לציוויים הללו.

במה שנוגע לציווי לזכור את מעשה מרים (במדבר, פרק יב), קיימים חילוקי דעות בשאלת משמעו ותוקפו ואם לפנינו מצוות עשה, דעה שהחזיק בה הרמב"ן (ספר המצוות להרמב"ם עם השגות הרמב"ן, מהדורת שוול, השכחה במצות עשה, מצוה שביעית, עמ' רמז-רמח; פירושי התורה, דברים כד, ט, עמ' תסג-תסד), או עצה טובה כדעת הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת, טז, י) שלא כלל זאת בספר המצוות, כשם שבעל הלכות גדולות לא עשה כן. בעל ספר החינוך (מהדורת שוול, מצוה שכו, עמ' תח-תי) כתב, חרף האמור בספרא, שאין חובה לזכור בפה ממש אלא בלב. בהקשר זה יש לציין כי הרמב"ן בשני המקורות המוזכרים לעיל מסב את עניין הזכירה על העונש שקיבלה מרים, בעוד חכמים אחרים מתייחסים לצורך לזכור את המעשה עצמו. מכל מקום לאורך דברינו במאמר הנוכחי נקטנו בלשון השגורה "מעשה מרים".

עמדה הלכתית ייחודית בביאור הזכירות מובאת בפירושו של הר"ש משאנץ לספרא ולפיה ארבע הזכירות מכוונות ללימוד הלכות: "הא מה אני מקיים 'זכור' שתהא שונה בפיך. תהא שונה הלכות שבת: 'זכור את אשר הקצפת'. במעשה עגל: שתהא שונה בפיך. הלכות ע"ז: 'זכור את אשר עשה למרים'. שתהא שונה בפיך הלכות נגעים: 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. שתהא שונה בפיך הלכות מגילה: א"נ [=אי נמי] כגון 'ושננתם לבניך' (דברים ו, ז) שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים" (ספרא, עם פירוש ר"ש משאנ"ץ, ווארשא תרכ"ו, בחוקותי, פרשה א, ג, קח ע"א).

בעל ספר חרדים סבור שחלה חובת זכירת מעשה מרים בפה מדי יום (ספר חרדים, ויניצייא [שס"א], מצות התלויות בלב, א, מה, כא ע"א; מצות עשה מן התורה התלויות בפה, ד, כד, כב ע"ב; מצות לא תעשה מן התורה התלויות בלב, א, יד, ל ע"ב). לעומת זאת המגן אברהם כותב שיוצאים ידי חובה בקריאת הפסוק בתורה אחת בשנה (זית רענן, פירוש על הילקוט, דעסויא [תס"ד], בחקתי, מא ע"ג), וכי לא תיקנו קריאה מיוחדת של זכירת מרים ושל מעשה העגל כמו שתיקנו קריאת פרשת עמלק, מפני שהיא גנותם של ישראל (מגן אברהם, שו"ע, או"ח, ס, ב). על בסיס המקורות ההלכתיים התפתח בחוגי תלמידי האר"י המנהג לומר שש זכירות מדי יום לאחר תפילת שחרית, הכוללות, מלבד ארבע הזכירות המובאות בספרא, את זכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, וזכירות אלה נדפסו בסידורים. החיד"א הנהיג לומר עשר זכירות, הכוללות אף את זכירת ירושלים (על שש הזכירות ככלל, ועל כל אחת מהן בפרט, ראו אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, עמ' קצח-רכו; הרב יצחק בוגץ', שש זכירות, מהדורה שנייה, בני ברק תשס"ה).

חטאה של מרים וחטא המרגלים

הפסוק בספר דברים בעניין זכירת מעשה מרים מציב את חטאה כתמרור אזהרה, כמקרה שממנו חובה עלינו להפיק לקחים ולהיטיב את דרכנו. לפי המתואר מרים הפכה מצורעת, משה התפלל לרפואתה, נגזר עליה להיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ישראל, והעם חלק לה כבוד ו"לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו). משה רבנו שלח את המרגלים לתור את הארץ בכ"ט בסיוון  של השנה השנייה ליציאת מצרים (תענית כט ע"א), מיד לאחר תום ימי הסגרתה של מרים, והם שבו ממשימתם כחלוף ארבעים יום (במדבר יג, כה). בגין חטא המרגלים נגזר שאנשי דור המדבר לא ייכנסו לארץ ויסובבו במדבר ארבעים שנה קודם כניסת העם. חטאם נתפס בספרות חז"ל כחמור יותר משום שהיה להם ללמוד מהמעשה של מרים והם לא עשו כן.

ה"כלי יקר" עומד בביאורו לפסוק "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (כלי יקר, לובלין שס"ב, דברים א, לז, קכז ע"ד–קכח ע"א), המתייחס לחטא מי מריבה, על כך שאלמלא חטא המרגלים היו ישראל נכנסים "לארץ מיד עם מרים", ומשה רבנו לא היה בא לכלל עונש.

אם נבחן את מהות חטאה של מרים ניווכח שמרים פתחה אמנם בקלקלה וחטאה שימש תקדים, אולם העונש שקיבלה היה קל יותר בהשוואה לעונש שנגזר על המרגלים. כמו כן חטאה לא היווה מניעה שלא היה מאפשר לה להכניס את העם לארץ. מרים פרעה את עונשה ושבה למתכונתה הראשונה בתור אחת ממנהיגי העם (ראו בפירוט מאמרי "'שלח לך אנשים': למה לא מרגלות?", שהתפרסם באתר כיפה לקראת פרשת שלח תשע"ז).

זכויותיה של מרים

לצד ההנחיה ההלכתית להזכיר מדי יום את מעשה מרים; בין את חטאה בין את עונשה בהתאם לפרשנויות שהוענקו על סוגיה זו, חיוני לומר כי חטאה מבטא היבט אחד בלבד הנוגע לאישיותה.

בהקשר זה חשוב להפנות לדבריו של רבי צבי הירש קאיידנובר בחיבורו הנודע "קב הישר". הוא מציין כי ראוי להזכיר תמיד את זכות האבות ואת זכותם של משה, אהרן ומרים. כלשונו: "ומה מאד חביב בעיני הקב"ה מי שרגיל ומזכיר תמיד זכותן של ג' אבות וכן זכותן של משה ואהרן ומרים ושאר נביאי וחסידי עליון. כי כל הנשמות של צדיקים שמיחים בראותן מעשים טובים באדם וזכותן מאיר עלינו תמיד" (ר' צבי הירש קאיידנבור, קב הישר, ורנקבורט דמיין תס"ה, חלק שני, פרק עט, מג ע"ב-ע"ג). במאמר מוסגר יש לומר שראוי גם להזכיר באורח קבע את זכויותיהן של אמהות האומה; שרה רבקה רחל ולאה, ובמקום אחר בחיבור הנזכר עומד המחבר על הצורך להזכיר בתפילה לעת צרה את האמהות (חלק ראשון, פרק ך', מב ע"א-ע"ד).

על רקע דברי בעל "קב הישר" נראה במובהק להציע כי מי שנוהגים לומר מדי יום את זכירת מרים, ראוי להם לצד זאת לייחד דקות אחדות ללימוד ולאמירת מאמרים בשבחה של דמות זו. כך אפשר להקדיש מקום לעיון במקורות בדבר היותה נביאה; בפעילותה להשבת הוריה זה לזו ובהשפעה המרובה שנודעה למעשה זה על העם כולו; בפעולותיה להצלת משה רבנו; בחלקה כאחת ממנהיגי העם במצרים לצד שני אחיה וכאחת הגואלים ומנהיגי העם במדבר; במקורות בדבר היותה אחת ממנחילי התורה ובאלה על אודות הבאר (הרחבה של המוטיבים הללו מצויה בשׁוּרה של מאמרים פרי עטי על מרים הנביאה).

בנקיטת דרך זו נוכל מצד אחד לקיים את זכירת מרים באופן שהתוו חכמים, ומצד שני באזכור תכוף של זכויותיה המרובות נממש את דברי בעל "קב הישר". זאת באופן שדמותה תזכה לשיקוף שקול ומאוזן, ואנו עצמנו לא נבוא לייחד מקום לחטאה מעבר לכל פרופורציה.

ראוי להזכיר עוד את הנאמר בזוהר, פרשת חקת (קפג ע"א), ולפיו משה, אהרן ומרים, המכונים "תלתא אחין עלאין קדישין [=שלושה אחים עליונים קדושים]", מתו ונקברו כל אחד במקום אחר, ויש אומרים שאלה הם מקומות שישראל עתידים היו להסתכן בהם, כדי להגן עליהם ולהצילם. עוד נאמר שם כי "זכאי חלק הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. ואף על פי שהם במקום אחר, בעולם אחר עליון, זכותם עומדת בעולם הזה לדורי דורות" (לתרגום עברי זה ראו ספר הזהר על חמשה חומשי תורה... בלשון הקודש, כרך ח, ירושלים תשנ"ח, עמ' שעו). רבנו בחיי (במדבר כ, כח, מהדורת שוול, עמ' קנ) כותב דברים דומים ולפיהם "לא נקברו האחים במקום אחד כדי שיהיה כל אחד במקום הראוי לו, ועוד כדי להגן על ישראל ולכפר עליהם באותן המקומות שהיו עלולין אצל החטא". קרוב לשער שהזוהר ורבנו בחיי ינקו ממקור משותף [ראו יהודה ליבס, "כיצד נתחבר ספר הזוהר", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ח (תשמ"ט), עמ' 1–71]. מדברי הזוהר עולה שזכויותיהם של משה, אהרן ומרים מוסיפים ללוות אותנו, ואם אמנם מיוחס לכל אחד מהאחים חטא שבו חטא, צריך להשקיף על כך בבחינת "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).

סיכום

אם כן העולה מתוך דברינו הוא שראוי לנו להתמקד מדי יום ביומו במכלול דמותה של מרים הנביאה, ולא רק בחטא שחטאה בו. בהמשך לעמדה ההלכתית המחייבת אמירת מעשה מרים בפועל ממש מדי יום, ניתן לומר שאזכור מעשה מרים חיוני לדורנו הפרוץ בנושא של שמירת הלשון, באופן שכל אדם יכול להמציא בזדון חרושת שמועות שקריות ולהפיצן בצורה רחבה.

חשוב גם לזכור ולהזכיר לעצמנו בהקשר לחטאה של מרים שלא היה משוא פנים כלפיה אלא היא נענשה באותה מידת חומרה שבה כל אדם היה נענש. כמו כן מקורות ספרות חז"ל מזכירים שהיא נענשה למרות שלא התכוונה לדבר בגנותו של משה רבנו (ספרי, בהעלותך, צט, מהדורת כהנא, עמ' 246–248, 655–657). ההיכרות עם טעם זה היא בעלת חשיבות מיוחדת בדורנו נוכח הטיעון בדבר חוסר כוונת זדון, המועלה חליפות בדבריהם של מי שמבקשים לסנגר על עברייני חוק, או בידי מי שעברו על הלכות שמירת הלשון.

באמצעות מודעות להלכות שמירת הלשון ולחוק לשון הרע יכול כל יחיד לבנות לעצמו קומה רוחנית גבוהה יותר אשר שיח של לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע יהיה נעדר הימנו, ויחדיו תיבנה ותיכונן החברה הישראלית בכללה בצורה ראויה ונכונה יותר. אולם בד בבד ראוי אף שנפנה את תשומת לבנו לצדדיה החיוביים של אישיותה הדגולה של מרים הנביאה ולתרומתה הנכבדה לאומה הן בשנים שקדמו להיווצרותה והן בשנים הראשונות שלאחר מכן, ולהכרה שזכויותיה, יחד עם זכויותיהם של משה רבנו ואהרן הכהן, מוסיפות ללוות אותנו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב צבי קוסטינר צילום: אני - ישרון, CC BY-SA 4.0 - ויקיפדיה

פנייה לרמטכ"ל: עצור את הדחתו של הרב קוסטינר

קרא עוד