פרשת כי תבוא: למילה אחת יש משמעות עצומה

מוות וחיים ביד הלשון: על כוח הקללות

קשה מאד לקרוא את חלק הקללות בפרשה אם לא תקויימנה המצוות. תיאורים מחרידים של מכות גוף ונפש, פגיעות באומה ובאדם הפרטי, והכל אחרי מעמד דרמטי שבו משה מציב את שני חלקי העם זה מול זה על הר הברכה גריזים והר הקללה עיבל ובתווך הוא והלווים ומכריז מי יהא ארור והעם עונה אמן. הקללות קשות כל-כך שמסכת מגילה (לא, ע"ב) קובעת שתאמרנה ברצף בלי הפסקה והחזן ינמיך קולו בקריאה. רגע אחרי חידוש הברית והצבת ההדדיות כערך שהוביל את השם לבחור בעם ישראל ועם ישראל בו: "אֶת-יְהֹוָ֥ה הֶֽאֱמַ֖רְתָּ הַיּ֑וֹם לִהְיוֹת֩ לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֜ים וְלָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר חֻקָּ֧יו וּמִצְוֹתָ֛יו וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְלִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹלֽוֹ: וַֽיהֹוָ֞ה הֶֽאֱמִֽירְךָ֣ הַיּ֗וֹם לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר-לָ֑ךְ וְלִשְׁמֹ֖ר כָּל-מִצְוֹתָֽיו..." רגע אחרי הברית מופיעות הברכות ורצף הקללות. אז ברית ובחירה או פחד?

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ" (בראשית א,כו) ומדרש האגדה מספר שבשעה שכתב משה את התורה הגיע לפסוק הזה ואמר לקב"ה, "נעשה" כלומר לא היית יחיד בבריאה, וכופרים יטענו נגדך. עונה לו הקב"ה: הרוצה לטעות יטעה. לא אכפה אף-אחד להאמין בי.

"הכל בידי שמים -חוץ מיראת שמים" אומר רבי חנינא (ברכות, לג, ע"ב) ורש"י מסייג - "צדיק ורשע אינו משמים. כל הבא על האדם ביד הקב"ה; כגון ארוך - קצר, עני - עשיר, חכם - שוטה, לבן - שחור, הכל בידי שמים הוא. אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים. את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים". וגם הבחירה באמונה נתונה בידי האדם.

אומר הרמב"ן, תפקידן של הקללות אינו להפחיד או נקמה, אלא התראה חמורה שנועדה להחזיר את ישראל לדרך הישר. ואברבנאל אומר שניבאו הקללות את חורבן בית שני. מנגד האבן עזרא אמר בגלוי - הקללות נועדו "להפחיד הלבבות". למה קללה משפיעה עלינו בכזו עוצמה?

העולם נברא במילים. הדיבור האלוקי הוא אקט של יצירה. "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" (מגילה טו, ע"א) אותו רבי חנינא שסבר שהכל מידי שמים חוץ מיראת שמים, מאמין בכל זאת שתפילות וברכות או קללות משנות מציאות - כמו בגדולי הדור דוד ודניאל שבורכו בידי הדיוטות ומנגד קללת הדיוט גם משפיעה, כאבימלך שקילל את שרה וזה התבטא בעקרותה.

איך נוצרת ההשפעה?

לא בהכרח באופן מיסטי. אברבנאל מסביר שהקב"ה מנע את קללת בלעם כי היא היתה משפיעה על העמים האחרים לצאת כנגד עם ישראל. בדומה לסחף גם היום שמייצרות אמירות של מנהיגי מדינות נגדנו או בעדנו. ומנגד שיתוף פעולה כשמנהיג חזק תומך בך. כמה עוצמה יש לכל משפט.

איך עוד משפיעה הקללה?

באובדן האמון הפנימי של האדם בעצמו, בכוחו וביכולותיו. לכן גם ישראל בעצמם היו נחלשים לו בלעם היה מקלל אותם. ואני כותבת ונזכרת בכותרת מלפני שבוע שהמאבקים הפנימיים בתוך ישראל מחלישים את הלוחמים בכל הגזרות. לא עצם המחלוקת על הדרך אלא האופן שבו המחלוקת נעשית, בדרך של מתקפות אלימות אחד על השני. זה תרגום הקללה של ימינו. שיח שמחליש את הלוחמים, את משפחות החטופים, את כולנו מבפנים.

דרמטי עד כמה מילה מניעה את הלכי הרוח והנפש שלנו. מחזאים הבינו את זה מצוין. ב"איליאדה" של הומרוס, אכילס מקלל את אגמננון ומאחל לו שאלים יביאו אסון על צבאו ושרשת אירועים טרגית אכן מתרחשת; ב"אדיפוס המלך", סופוקלס קובע שהמגפה בתבאי פרצה בגלל קללה עתיקה על בית אדיפוס, ומכאן הכל מתחיל. שייקספיר האמין יותר מכולם בכוחה הנבואי של המילה. במחזות הכי חזקים שלו, קללה היא מנוע עוצמתי שמשפיע על המהלכים בצורה קריטית. זה לא הגורל. זו הנפש שפועלת מכוח האמונה בגורל.

במקבת, שלוש המכשפות מבשרות בתחילת המחזה שלוש נבואות ומקבת, מצביא צבאי מעוטר ומוערך הופך רוצח חסר רחמים המבקש לבסס את השלטון שלו. באחת הסצינות המפורסמות, אשתו ליידי מקבת, שפועלת איתו, לא מצליחה למחוק את כתם הדם שנדמה לה שפשה בידה והולכת ומשתגעת. אני זוכרת את הבמאי הרוסי הנערץ עלינו, מישה, מזהיר אותנו שאם נביים בתיאטרון את מקבת, שלא נאמר את השם עצמו אלא רק "המחזה הסקוטי" וגם את שם מקבת לשבש, כי אחרת תיכשל ההפקה, וגרוע מזה "אסונות יקרו לשחקנים". ושלא תחשבו שלא מקפידים על זה. שייקספיר נותן לקללה להדהד גם אצל יוליוס קיסר ואצל המלך ליר שמקלל את בתו קללה נוראה שתנתק את קשר הדם, וגם ברומיאו ויוליה, מרקוציו, חברו של רומיאו שיוצא עבורו לדו-קרב ונפצע אנושות, זועק לפני מותו, A plague o' both your houses!" - "מגפה על שני בתיכם!" והקללה מקבלת משמעות נבואית, וחורבן אכן פוקד את שתי המשפחות.

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ" (ויקרא יט, ד) מצווה התורה. בקללה יש כוח גדול גם אם לא שומעים אותה. התורה רוצה שנעדן את הנפש ולא ננצל חולשה של אדם ונפגע בו אבל הרמב"ם מרחיב את האיסור ומבאר שאדם שרוצה לנקום במי שהזיק לו ומקלל פוגע בעצמו. למה? כי לכאורה המקלל משחרר כך את האגרסיות אבל הוא נכנס למצב נפשי של נקמה וכעס הרסני מבפנים.

"כַּצִּפּ֣וֹר לָ֭נוּד כַּדְּר֣וֹר לָע֑וּף כֵּ֥ן קִֽלֲלַ֥ת חִ֝נָּ֗ם לֹ֣א ל֣וֹ תָבֹֽא" (משלי כו, ב). ויש שם מסורת של קרי וכתיב. כתוב "לא תבוא" וקוראים "לו תבוא". מי שמקלל "חינם" ואין לו הצדקה, מחד הקללה לא מזיקה ומאידך עלולה לפגוע בו עצמו. כך מבינים רש"י ואבן עזרא והמלבי"ם.

ומול הכתוב במשלי, נאמר בסנהדרין (צ, ע"ב; מכות יא ע"א) שקללת חכם אפילו בחנם, אפילו שבלי הצדקה, היא באה, כלומר יכולה להתגשם, ואפילו על תנאי יכולה להתגשם. מסכם מדרש תנחומא (בלק, ט"ז): "מקללתו של רשע אתה למד מה היא ברכתו של צדיק". כמה כוח יש במילה, כמה להיזהר בה.

"אָר֕וּר מַסִּ֖יג גְּב֣וּל רֵעֵ֑הוּ" קורא משה "וְאָמַ֥ר כָּל-הָעָ֖ם אָמֵֽן". גם קללה היא הסגת גבול. פריצה לטריטוריה של האחר. "גבולות לשוני הם גבולות עולמי" כתב ויטגנשטיין וקללה מרחיבה את גבולות העולם שלנו לעבר פחד ואיום במקום ברכה.

"ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח" מבטיח ישעיהו בהפטרת הנחמה. חייבים נחמה אחרי הפרשה. "ותראי איך כשאנחנו נחלשים מבפנים, גם העולם קם עלינו" אמרה לי חברה, לעומת הדרך בה נהגו בנו כשלא קיללנו מבפנים. שנהיה לראש ולא לזנב כמו שנאמר בפרשה ואנחנו מבקשים ברשא השנה, וישעיהו מסכים איתה: "תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃" אמן ואמן.

הכותבת היא עו"ד (סא"ל) מיל, במאית וכותבת לתיאטרון.