פרשת כי תבוא: המילה שמפרידה בין שמחה לאסון בפרשה

פרשתנו פותחת במילה "והיה", וחז"ל אומרים ש"והיה - לשון שמחה", לעומת "ויהי" שתמיד מצביע על צער או אסון מתקרב. לכאורה, יש כאן "טריק" ידוע בעברית תנכית: את הטיית הפועל בעבר אפשר יחד עם "וו ההיפוך" להפוך מעבר לעתיד. כך, "והיה" נהיה במשמעותו ל-יהיה.

אבל הטכניקה הדקדוקית אינה רק טכניקה אלא דרך לבטא את האפשרות שלנו להפוך את העבר לעתיד. בעבר, יש יסודות, שורשים, היסטוריה, מאין באנו, כל מה שמהווה את הבסיס להיותנו מי שאנחנו. אלו יכולים להוות משקולות כבדים מאד, גם ברמה אישית וגם ברמה הלאומית. אבל הם יכולים להיות גם כלים למינוף שמתוכם נבנה חזון ותקווה. כך הם יהפכו ממשקולת כבדה שעלולה לגרור אותנו למטה, לכלי לטיפוס שמושך אותנו מעלה, ויעזרו לנו ליצור עתיד טוב עוד יותר.

הכניסה לארץ מלווה באתגרים רבים, סכנות ואויבים מחוץ וגם מפנים. הסכנה הגדולה ביותר, ע""פ התורה, איננה אויב, אכזר ככל שיהיה, או מישהו מבני ישראל שלא חושב בדיוק כמוני. הסכנה הגדולה ביותר היא שניקח את הכל כמובן מאליו, נשתקע ו"נשקע". אחת התרופות לכך היא מצוות הביכורים. התיאור כל כך יפה: עלינו לקחת את הטנא עם הפרי הראשון שגדל בשדנו, וללכת לכהן "אשר יהיה בימים ההם". אפשר לראות את החקלאי ב"סלנו על כתפנו", צועד לו בנחת בשבילי הארץ לבית המקדש.

מצוות הביכורים

אך הביכורים הציבו אתגר עצום, שעומד במיוחד בניגוד לחיינו אנו. בימינו, החיים הפכו למאד מהירים. כמו שיש לנו "פאסט פוד", אוכל מהיר, הכל צריך להיות כאן ועכשיו, מייד או אפילו. הביכורים עבדו לפי שעון אחר לגמרי.

שנים של חריש, זריעה, שתילה, טיפול וטיפוח... ואז, הנה, עכשיו התאנה הראשונה כאן! אנחנו רוצים לתת ביס גדול בפרי העסיסי והטעים! באה תורה ואומרת, רגע. הנה, נקשור על התאנה הזו סרט מיוחד, נשמור עליה יפה, נוודא שהיא ממשיכה להבשיל ואז נקטוף אותה, נעטוף בזהירות, נשים בסל ונצא לנו לירושלים בתפילה ששום דבר בטנא לא יתקלקל, וגם בתפילה, שהשדות שהשארנו בבית - לא יפגעו. ושם, בבית המקדש, נגיד פסקה של פסוקים שאומר משהו כמו, הנה פרי השותפות שלי עם המתנות הנפלאות שהקב"ה העניק לי ולמשפחתי. יפה, נכון? קחו לכם אותה, תודה רבה. ולחזור הביתה - בידיים ריקות ולב מלא שמחה, כי בתוך כל ים האתגרים סביבנו, גם שמחה היא מצווה, והעונשים שיתוארו בהמשך נאמר שיגיעו "תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל" (דברים כח,מז). מסתבר שלא מספיק רק לעשות, צריך גם שנעשה משמחה, בלי הפרצוף החמוץ הזה שעושה טובה... ושוב נשאל, אפשר לצוות על שמחה? הרי אי אפשר להכריח מישהו להיות שמח. אבל אולי כי התורה חשבה ששמחה זה לא רק מה שקורה לנו מחוץ, אלא גם החלטה אישית, לאומית, מושכלת, לראות את הטוב.

מעניין שהאדם שמביא את הביכורים, אומר, בין השאר, לכהן: "הגדתי היום... כי באתי אל הארץ"... התיאור באתי אל הארץ התאים רק לדור של יהושע. אח"כ עם ישראל ישב בארצו. לא היתה קליטת עליה, לפחות עד לחורבן בית ראשון. למה להכניס כאן פסוק לטקסט שלא יהיה רלוונטי במשך מאות שנים? יתכן שהתורה רצתה שהתחושה שלנו תהיה של 'היום, באתי את הארץ'. היום, ביום זה ממש. כל יום. לפתוח חלון ולהגיד - וואו! בלי אבל... אח"כ. להתרגש ולהרגיש את ההתחדשות של המקום הזה, לדעת שלהגיע לכאן לא שייך רק לדורות הקודמים, ושזו רק ההתחלה.

בסוף הפרשה משה אומר את אחד הפסוקים האהובים עלי: "וְלֹא־נָתַן֩ ה' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאׇזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה" (כט:ג). עד היום הזה?! 40 שנה אחרי צאתם ממצרים, רק עכשיו הם מתחילים להבין מה הייתה יציאת מצרים ומה כל המסע הזה? אמרה הגמרא: "מכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה" (עבודה זרה ה:א), כלומר, למרות הרצון להבין את ההווה מיידית (ועוד יותר, "להסביר" אותו שוב ושוב...), זהו דבר בלתי אפשרי, חסר תועלת ולפעמים גם מזיק. יש דברים שצריך לעשות ולחוש היום, אבל צריך גם לזכור שאנחנו עם שחי על שעון אחר, ויש דברים שצריכים זמן. ופרספקטיבה. ונשימה. עמוקה. מאד.

הכותבת היא מורת דרך בשבילי ארץ ישראל, התורה והתלמוד, מלווה רוחנית וכותבת.