בממלכה מרוחקת, הרחק מעבר להרי החושן, עמד מפעל "הדברים הגדולים". לא היה זה מפעל רגיל; הוא לא יצר כיסאות או שולחנות, אלא רגעים של אושר טהור, שלום אמיתי, ומחשבות שהובילו לבנייה. עובדיו היו בכירי האומנים והמדענים בעולם, כולם הבינו את חשיבות המשימה.
יום אחד, מנהל המפעל, "המנהל הגדול", קיבל החלטה מפתיעה: הוא קיבל לעבודה אדם מהעיירה הסמוכה, פועל שלא ידע דבר על המפעל. שמו היה אלישע. אלישע הגיע למפעל, עיניו פקוחות לרווחה, אך לא מתוך הבנה, אלא מתוך בלבול טוטאלי. הוא לא ידע מה חשיבות המקום, לא הבין את התוכניות, את המכונות, או את הלב שמאחורי היצירה. הוא פשוט עשה מה שנראה לו.
על מי מוטלת האחריות?
כצפוי, הדברים התחילו להשתבש. רגעים של אושר הפכו לרגעים של אדישות, ורעיונות גדולים התמוססו לאבק. לאחר כמה שבועות, "המנהל הגדול" קרא לאלישע למשרדו, בקול רועם ומאכזב: "אלישע! מדוע קילקלת את היצירה? למה לא ייצרת את הדברים שהתבקשת לייצר?".
אלישע הרכין ראשו, אך בקולו לא הייתה בושה, רק תחושה עמוקה של צדק. "המנהל הגדול", השיב אלישע, "האמת היא... שזו אשמתך. לא ידעתי מה המפעל הזה, לא הבנתי את התהליך ולא הכרתי את חשיבותו. מה היה לי לעשות? כשנתת לי כלים, שכחת לתת לי את ההבנה."
הסיפור של אלישע לא הסתיים שם. הוא ידע שכל עוד אין לו הבנה, גם אם יקבל כלים שוב ושוב, הוא לעולם לא יצליח. המסקנה העמוקה שהפכה אותו לעובד טוב יותר במפעל הייתה לא הכישורים שרכש, אלא ההבנה שלמד לבקש מעין דברים אלו אנו מוצאים בפרשה שלנו השבוע, 'כי תבוא'.
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם... וְלֹא נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה("דברים כט, א-ב).
הקורא שואל את עצמו: אם משה מתאר את "חוסר הנתינה" של הקב"ה, שלא נתן להם יכולת בלב עיניים ואוזניים מדוע זה נחשב "תוכחה"? הרי זה לא תלוי בהם. יתר על כן, תמיד מחנכים אותנו ומסבירים לנו שכל המעשים תלויים באדם, היכולת להתקרב לקב"ה או להתרחק , הכל מהאדם, אז כיצד אם כן ייתכן שיש דבר הקשור ליראת שמיים ולא תלוי באדם? הרי "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים".
המראה של הנביא ישעיהו
נבואת ישעיהו הראשונה מציגה בעיה דומה: "וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו, ט-י)
כיצד יכול הנביא להביא לחוסר תקשורת בין האל לאדם, כביכול העלמת דמותו, ואז לבוא בטענות כלפיו? אך אפשר שהתשובה היא שהנביא מתאר את המצב הקיים, ולא מצווה עליו. כפי שמבאר המלבי"ם", לב ישראל היה נסוג אחור בעת ההיא... ולא היו רוצים לשמוע לדבר הנביא כלל".
הם חיו באופן שהם עצמם לא רצו להקשיב ולראות, וממילא, ההשתקפות בשמיים הייתה תואמת את מעשיהם: לא "ניתן" לראות, לשמוע ולהבין. זוהי אינה גזירה אלא תיאור מצב. הכל תלוי במקבל: תשובה שמונעת מתוך רצון
רש"י ומצודת דוד מסבירים את הפסוק בצורה דומה - רש"י: "אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין... ואינכם נותנים לב לדעת אותי". מצודת דוד: "הלא אתם רואים נפלאותיי ואינכם שמים על לב לדעת ולהכיר בהם... הלא אתם שומעים דברי מפי הנביאים ואינכם נותנים לב להבין".
האחריות על כתפיו של האדם
אותו רעיון חוזר ב"שם משמואל" (בפרשתנו), שכותב על "חוסר נתינת הלב, האוזן והעין": אין זו מניעה מצד הקב"ה, שהרי הוא רוצה להעניק כל טוב לבניו. ""אך האמת שבשמים אין מקמצים כלל וברצונו יתב"ש להשפיע תמיד כל טוב, אך המניעה היא מצד המקבלים שאינם ראוים לקבל ועומדים מרחוק, אך באם האדם יש לו תשוקה רבה להתקרב להשי"ת, ממילא נמשך ונתקרב למקום ששם תשוקתו".
אי אפשר להסיר אחריות מהאדם. עליו מוטלת המשימה להתקרב ולרצות לדבוק בה'. כל עוד הרצון הזה אינו קיים, הוא זה שהביא את עצמו למצב של ריחוק. בתוכחה הזו יש גם נחמה: אותו אדם יכול לשנות את המציאות בכל רגע נתון, פשוט על ידי כך שיחליט לרצות להתקרב.