בין פסוקי התוכחות המחרידות שבפרשתנו ישנו אחד שהוא קשה במיוחד:
"והיה כאשר שש ד' עליכם להטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ד' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וגו'" (דברים כח, סג).
אכן הקושי בקריאת התוכחות בדרך כלל נובע לא רק מהתאורים האיומים המופיעים בהן, אלא, בדורותינו, מהתודעה שאכן אין מדובר בסתם איום. אפשר לומר אפילו, שכאשר היו אבות אבותינו קוראים במשך מאות ואלפי שנה את סיפורי האגדות על מגדל בבל או על עבדות מצרים, והפורענויות, היו כמובן חושבים שאלו נאמרו בלשון גוזמא, מופעלים ע"י הדמיון הפורה. אנחנו בני דור ששילם את המחיר בבחינת "אתם הוראתם לדעת" שאין כאן לא גוזמא ולא דמיון ושהמציאות יודעת לעבור את כל גבולות הדמיון.
אבל פסוק זה נראה כסותר את כל ההבטחות. בהרבה פסוקים אכן כתוב כי אין הקב"ה מתכוון לכלותנו כפי שכתוב במיוחד בתוכחות פרשת בחוקותי (ויקרא כו, מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם, כי אני ד' אלקיהם."
ובפרשתנו, לא רק שיש כאן הכרזה על אותה הפרת ברית אלא שהדבר מלווה כביכול בשמחה ודבר זה בלתי מובן ובלתי נסבל. שהשאלה תהיה לא רק "איה אלוקיהם" אלא חלילה וחס בסגנון שידענו פעם כאילו עזב ד' את ישראל וכעת "GOTT MIT UNS” "אלוקים איתנו".
דוקא על פתיחת פרשה זו היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל אומר "והיה - לשון שמחה - כי תבא אל הארץ." הוא היה מזכיר לנו דרך מליצה זו שכל מקום שכתוב והיה הכתוב בא להודיענו שיש כאן שמחה בשביל ישראל. ובפסוק שבו אנו דנים כתוב "והיה כאשר שש ד' עליכם וגו'" ואיזו שמחה יש לנו בעבר זוהר, אם ההווה קודר ואין עתיד? האם בנוסף לכל האמור כבר גם לעג לרש יש כאן?
שוב נגלה בקריאה מדויקת יותר של הפסוק שלא זו בלבד שאין כאן לא הפרת ברית ולא שמחה לאיד, חלילה, באובדנם של ישראל אלא ההפך הגמור. ושיש כאן סיבה לשמחה גדולה כפי שנרמז במילה "והיה".
נזכיר קודם את הכלל הדקדוקי הידוע כ- "וא"ו ההיפוך" ומדוע נרמזים בו שמחה וצער. הפועל היה מציין את העבר. בתוספת וא"ו בתחילתו הופך הוא להיות עתיד. במילים אחרות, במקום ההשקפה היוונית אשר לפיה ציר הזמן הוא חד-סיטרי מן העבר אל העתיד והעבר הוא עבר והעתיד הוא עתיד ואין ביניהם יחסים אחרים מאשר עילה בעבר ועלול בעתיד, ההשקפה העברית היא: שמה שנראה כנגמר, שזמנו תם ועבר, לאמיתו כולל בתוכו את הכוח לחזור לאיתנו ולפרוח מחדש בבחינת "החודש הזה - לכם" ביציאת מצרים מוקנה לישראל כח ההתחדשות - "תתחדש כנשר נעוריכי".
ומכח החידוש וההתחדשות נובע מקור השמחה. השלמות העברית כולה מסתכלת קדימה (קדמה-לזריחת השמש של מחר; וחשוב לזכור כי בעצם בעברית, המילה קדימה שמשמעה התקדמות אל עבר העתיד, שרשה הוא קדם כלומר העבר, כי אין זה בלא זה ושניהם אגודים האחד בשני), בעוד שבתרבות המערבית השוקעת המושג שמבטא את ענין השלמות כולו הוא אותו המבטא את העבר: "פרפקט" (PERFECT) הוא העבר. לגמרי עשוי (כמו עשו) שכבר אין לו עתיד, וכפי שמסביר זאת המהר"ל מפראג בנצח ישראל, אצל אומות העולם, משמעות השלמות הוא המיתה". וזהו לשון הצער, כאשר דבר שהיה תקות העתיד מתגלה פתאום ככבר שיך לעבר אין צער גדול יותר.
רש"י מאפשר לנו קודם כל לקרוא את הפסוק באופן נכון מבחינת פשוטו של מקרא: ההקבלה בין "כאשר שש ד' עליכם" לבין ההמשך, אילו היו הששון והשמחה מאת ד' , היתה דורשת שיהיה כתוב "ישוש עליכם". "ישיש" הוא לשון הפעיל. (והוא הדין לגבי הפסוק שאנו שרים בחתונות "ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה", ודו"ק). רש"י כותב: "ישיש ד' את אויביכם עליכם להעביד וגו'". אויבינו ששים ושמחים כל פעם שהם פוגעים בנו, כל פעם שנדמה להם שהם יכולים לנו, שכיכול "עזבנו ד' ואדוני שכחנו". אבל כבר נאמר על ידי נביאי האמת "אנכי לא אשכחך". הוא ית' גורם להם שמחה אבל מתוך אשליה כי המילה "שש" נופלת גם על העבר וגם על ההוה. וד' עדין שש עלינו להטיב אותנו ולהרבות אותנו. כי כאשר יתאמת הדבר שכל מאמציהם לשוא ועל אף התקוממותם נגדנו אין הם יכולים לנו (כמו שכתוב לגבי יעקב אבינו ע"ה בהאבקו עם המלאך "וירא כי לא יכול לו" אבל בכל זאת "ויגע בכף ירכו") יתגלה שעברנו עוד לפנינו. נכון, אנו פגיעים, אולי אפילו יותר מכל עם אחר. כל כאב לאחד מאתנו הוא כאב לעם כולו. אחרי כל פיגוע הם רוקדים על הגגות. ולמחר?
אבל אימפריות העבר, גם אלו שהחריבו את מקדשנו והגלו אותנו מעל אדמתנו, נעלמו. כל פארם אבד, הפך להיות ארכאולוגיה. לא הארכאולוגיה שלנו מעידה על מהותנו וגדולתנו אלא נוכחותנו על אותה הבמה ההיסתורית שממנה אט אט כל אויבנו כעשן כלו.
כי ידו פשוטה לקבל שבים ולכן להלן בפרשת נצבים חוזר לומר והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלו, הברכה והקללה… והותירך ד' אלקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ד' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך.