אמירתו של משה רבינו לעם ישראל, בסוף פרשתנו, לפני מותו, ערב הכניסה לארץ ישראל (דברים כט ג) "ולא נתן ה לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה" - צריכה בירור.
מה הסיבה שמנעה מעם ישראל להגיע להכרה אמתית בה כמנהיג המציאות "עד היום הזה"? ומה עתיד להשתנות "מהיום הזה" ואילך, שינוי הפותח לפני עם ישראל את האפשרות להכיר בכך?
הסברים שונים אקטואליים מאוד ניתנו לשאלות אלו, (עיין ברש"י שני פירושים, מלבי"ם, משך חכמה ועוד). נזכיר את פירושו הראשן של המשך חכמה שרלוונטי מאוד לתקופתנו.
א. (דברים כט ג) "טעויות בני ישראל בכמה מקומות כי חשבו למשה לפועל מעצמו... והוא לא היה רק פֶּה (אמצעי) לאלוקים... ראו כי משה מעצמו אינו מנהיג ואינו שופע מאומה ביום שמת משה..."
ב. ובמקום אחר (דברים ד טו) "אחת מן הסיבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר... כי זה משה האיש הוציא מים מצור חלמיש, פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, לחם לא אכל ומים לא שתה, נתן להם לחם מן השמים, הרג מלכי האמורי בקע ים סוף... חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא האלוה... ולו יעבדו וישתחוו...".
הסבר - הקשר שלנו עם רבש"ע קשה ומסובך. הוא רחוק, עליון ובלתי מושג, שכלנו קצר מלהבינו, תחושותינו מוגבלות מלהרגישו. חושינו אינם רואים אותו וכו. פעמים רבות אנו מתייחסים אליו כאל דבר ערטילאי בלתי ידוע ובצדק. כאחד הפתרונות למצב אובייקטיבי זה שלח רבש"ע אל עם ישראל ולעולם כולו, מתווכים, אמצעים, בדמות אנשים צדיקים ותלמידי חכמים שאליהם אנו צריכים להיות קשורים, לינוק ולקבל מהם תורה, מידות טובות ויראת שמים כמאמרם של חז"ל "את ה אלקיך תירא לרבות ת"ח"..
אך דווקא מפני צורך מרכזי ואמתי זה, יש להיזהר מאוד לא להתקשר אל הצדיק באופן גלוי או סמוי ולהופכו ח"ו לרבש"ע בעצמו, או כמעט רבש"ע בעצמו ביחסנו לו את מקור הכוח עד כדי שכחת ה באופן מודע או בלתי מודע. ההתמכרות אל הצדיק על הופעותיה השונות מצויה מאוד ודווקא משום כך מסוכנת מאוד. עלינו לשים לב, לעמוד על המשמר כבר בראשית התפתחותה על מנת שלא נגיע אליה.
זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל ביחס למשה רבינו מאז היותו אתם במצרים, בהליכה במדבר עד כניסתנו לא"י. מנהיגותו העל טבעית, חייו הניסיים וכל מה שעשה כנגד סדרי הטבע, גרמו לעם ישראל להתמקדות יתר בהערצה עיוורת עד כדי כך שעשו אותו כאלוהים בשוכחם את ריבש"ע, שהוא הוא מקור הכוח של הכול וגם של הצדיק - משה רבינו בעצמו.
זו בדיוק הסיבה "שלא נתן לנו ה" בכל התקופה ההיא ארבעים שנות יציאת מצרים ומדבר "לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע" כי הצורך במציאות של משה רבינו בתוכם כמקשרם ומחברם לרבש"ע היה כה גדול, על אף המחיר הכבד מאוד של שכחת ה מהם, עד יום מותו של משה רבינו, שלפי קבלת חז"ל היה באותו יום (דברים רבה, שם).
אך כעת , ערב הכניסה לארץ ישראל לאחר התבגרותו של עם ישראל, והצורך למנוע המשך טעות כה גדולהזו המית הקב"ה את משה על מנת לאפשר סוף סוף לעם ישראל להיפגש עם ה ללא משה רבינו דרך מציאות עם ישראל והמאורעות האלקיים ההסטוריים העוברים עליו ודרכו.
נדמה שגם היום, לאחר שהגענו כבר אל היום הזה, עדיין מצויים ספיחי טעות זו בתוכנו בצורה כזו או אחרת, ועל כן נשתדל לתקן זאת וממילא יהיה לנו "לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע" כי "אל חי בקרבכם" (יהושע ג).
המאמר מתפרסם בעלון באהבה ואמונה