"ברוך אתה בבואך [וברוך אתה בצאתך]" (דברים כ"ח, ו) - אמר ר' יהודה בר סימון: המקרא הזה מדבר במשה – "[ברוך אתה] בבואך" - זה משה בביאתו לעולם, קירב רחוקים - זו בתיה בת פרעה. "וברוך אתה בצאתך" - זה משה ביצִאתו מן העולם, קירב רחוקים - זה ראובן, מנין? שנאמר "יחי ראובן ואל ימות" (דברים ל"ג, ו).דברים רבה ז', ה.
על אף שבדרך הפשט המברך בברכה זו הוא משה - והמבורכים הם עם ישראל, המדרש קובע כי ברכה זו מתאימה לחול גם על ראשו של המברך, ולתאר בתמצות את פועלו של משה רבנו בעולם. משה שעסק כל חייו בקרובם של ישראל לאביהם שבשמיים, החל את חייו בקירובה של בתיה בת פרעה, וסיים את חייו בכך שקבע כי תשובתו של ראובן נתקבלה – וכי ראוי הוא לחיים.
אך נראה כי נוכל להעמיק את הבנת ההשוואה בין פעולתו של ראובן לפעולתה של בת פרעה, אם נעיין בדרשה המדמה את מעשי מרים בת עמרם - למעשי בתיה בת פרעה: "עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטא י"ב ע"א).
ההשוואה שעורכת הדרשה בין מעשי עמרם לבין מעשי פרעה, רומזים לנו כי מקור הדרשה על פעולותיה של מרים נעוץ בהשוואת מעשיה לפעולתה המפורשת של בת פרעה, כך שהמדרש מתח קו השוואתי בין שתי הבנות המוזכרות במקרא בהקשר של לידת משה: כשם שלפי הפשט בת פרעה יצאה כנגד גזרת המוות - כך המדרש מצייר גם את מרים כמי שיוצאת כנגד גזרת מוות; כשם שלפי הפשט בת פרעה הצילה את חייו של משה – כך המדרש מצייר את מרים כמי שבזכותה מלכתחילה זכה משה לחיים; וכשם שלפי הפשט בת פרעה מצטיירת כאופוזיציה מוסרית ברורה לאביה – כך מצייר המדרש גם את דמותה של מרים.
נקודת ההשוואה האחרונה יכולה גם להבהיר לנו את הקשר העמוק שעליו רומזת דרשתנו, בין בתיה בת פרעה לבין ראובן. לפי חז"ל, חטאו של ראובן לא נבע מתאווה, אלא מאופוזיציה מוסרית כלפי אביו: "כיון שמתה רחל - הביא יעקב אבינו את בלהה והושיבה על יצועה. אמר ראובן: 'לא די שאחות אמי היתה צרה לאמי - אלא גם שפחתה תהא צרה לאמי?!' - עמד ובלבל יצועה" (פסיקתא זוטרא בראשית מ"ט, ד; ועיין גם במקור המימרא בשבת נ"ה ע"ב).
אין ספק כי גם לפי הדעה שראובן לא חטא בגילוי עריות בצורה ממשית, בכל זאת ברור שראובן טעה טעות חמורה בכך שיצא כנגד אביו בנושאים שאל לו לבן להתערב בהם. ייתכן וכוונתו ב"מרד הקדוש" היתה רצויה, שכן הוא פעל ממניעים טהורים של הצלת כבוד אמו – אך מעשיו לא היו רצויים כלל וכלל, ועל כן יציאתו כנגד אביו בתחומים הרגישים שבינו לבינה הושוו בלשון הכתוב לחטא החמור של ביאה על פלגש אביו.
כעת ניתן להבין כי דרשתנו רומזת שעל אף שראובן טעה ומרד באביו שלא בצדק, ובכדי להדגיש את טעותו היה חשוב כי הוא יישאר בקלונו במשך שנים רבות, חשוב היה כי בסופו של דבר – לקראת סופה של התורה - יימחל לו חטאו. זאת, בכדי שיידע האדם כי אמנם "מרד קדוש" כנגד דור האבות הוא בעייתי ומסוכן, אך ישנם מקרים בהם הגאולה דווקא באה דרך "מרד קדוש" שכזה, כמו שקרה ב"מרד הקדוש" של מרים בת עמרם ו"במרד הקדוש" של בתיה בת פרעה, מרידות שהעניקו למשה את חייו – בבואו לעולם, ועל ידי כך העניקו בעקיפין חיים גם לראובן – בצאתו של משה מן העולם.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה', אוניברסיטת בר-אילן.