ההפטרה השישית מ"שבעה דנחמתא", הפטרת "כי תבוא", מעלה נושא מרכזי בתנ"ך ובתהליך הגאולה: יחסי ישראל ואומות העולם. נושא זה מוזכר גם בפרשה, בחלק "הברכות והקללות".
בברכות נאמר: "אם שמוע תשמע בקול ה א-היך...ונתנך ה א-היך עליון על כל גויי הארץ...יתן ה את איביך, הקמים עליך, נגפים לפניך... וראו כל עמי הארץ כי שם ה נקרא עליך ויראו ממך...והלוית גוים ואתה לא תלוה...".
וההיפך - "אם לא תשמע בקול ה א-היך". והשיא: "ישא ה עליך גוי מרחק...גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן. ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך...והפיצך ה בכל העמים...ובגוים ההם לא תרגיע... והתמכרתם שם לאיבך לעבדים ולשפחות - ואין קונה".
ובדומה לך בהפטרה: "והלכו גוים לאורך...חיל גוים יבאו לך...ובנו בני נכר חמתיך, ומלכיהם ישרתונך...כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך - יאבדו...". וכל זאת כחלק ממערכות שכר ועונש: "והלכו אליך שחוח בני מעניך, והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך, וקראו לך עיר ה...לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך"
הבסיס למערכת מורכבת זו מוסבר במעטפת של ההפטרה: "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה, וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך...כי ה יהיה לך לאור עולם".
מרכזיותו של ישראל נובעת מהיותו מאיר את אור ה בעולם. דבקותו של ישראל בה היא מקור האור, אליו יבואו כל הגויים. תהליך גאולת ישראל כרוך בגאולת האנושות כולה.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
הקשר בין עם ישראל לאומות העולם תופס מקום מרכזי בתנ"ך ובמציאות. מחד, ספר בראשית פותח ביצירת האנושות, בני האדם הראשון, ולאחר המבול - בני נח. רק עם הופעתו של אברהם הופכת הברכה שניתנה לאדם ולנח "פרו ורבו ומלאו את הארץ" לברכת "לזרעך אתן את הארץ הזאת". במקום פנייה לכלל האנושות, הנקראת לרומם את הגלובוס כולו, באה פנייה לזרעו של אברהם בהקשר לארץ מסוימת - ארץ ישראל. השינוי בא לאחר כאלפיים שנה של כישלונות חוזרים של האנושות. עם מיוחד בארץ מיוחדת אמור להוליך לתיקון כלל האנושות. אברהם, שהרים דגל זה, הוא "אב המון גויים". במקביל, הוא מסתייג באופן נחרץ מתרבות אור כשדים ומצרים, מהשכנים הכנעניים ומפלישתים. הוא מעורה ומעורב במתרחש, כורת בריתות ואף לוחם בשעת הצורך. עם זאת מכירים בו האומות הסובבות כ"נשיא א-הים אתה בתוכנו". התנהלותו באה לקרב את האומות השקועות בתרבות האלילית לקריאה שהוא נושא בשם ה. זהו גם היעוד של בניו, עד מימוש חזון אחרית הימים. במאפיין זה, של הקשר עם אומות העולם, עוסקת ההפטרה.
מושג בהפטרה: בעתה אחישנה
שתי מילים אלה, החותמות את ההפטרה, הפכו למושגים בגאולה. בפשט הכתובים משמעותם פשוטה: הנביא מבטיח, בין שאר מאפייני הגאולה, שעם ישראל ירבה - "הקטן יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום". הבטחה זו, כשיגיע זמנה להתקיים, ימלאנה ה מיד, ללא עיכובים - "בעתה - אחישנה". אולם הגמרא במסכת סנהדרין, דנה בניגוד שקיים בין שתי המילים הללו: בעתה - בזמנה הקבוע, אחישנה - קודם זמנה. ולכן: זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. (ויש אומרים, על דרך ההלצה המרה: בעיטה) . מכאן הדיון הנרחב על שני סגנונות בגאולה: האחת, של "זכו" - נעלית יותר, בה ה יחיש את התהליך באופן מרומם יותר, והאחרת, של "בעתה" - בה הכל יתנהל בקצב הטבעי, במציאות פחות רוממה.
שני הסגנונות הללו נוגעים גם במרכיב של גאולת העולם. האם נזכה להיות מרוממים די, כדי שאור ה שיתגלה בנו יקרין לאומות כולם, והם ינהרו לנהרה שנוציא מהר בית ה, או שההשפעה שלנו תהיה בעוצמות נמוכות, וממילא תהליך ההקרנה והתיקון יהיו איטיים, מדורגים וממושכים?
קשר זה, של ישראל ואומות העולם, עומד לפתחנו גם בימים הנוראים. "ה א-הי ישראל מלך" אבל "מלכותו בכל משלה". אנו מבקשים: "מלוך על העולם כולו בכבודך...וידע כל פעול כי אתה פעלתו...". העולם כולו נידון, ואנו בתוכו. "ועל המדינות בו יאמר...". או בניסוחה של תפילת "עלינו לשבח", אותה אנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, אבל היא מגיעה לשיא בתפילת הימים הנוראים: מחד "שלא עשנו כגויי הארצות...שלא שם חלקנו כהם". ומאידך: "לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ. יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך...ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון