פרשת כי תבוא: על האב

מיהו הארמי? האם 'אובד' מתאר את הארמי או את אשר עשה הארמי לאבי? מיהו אבי? קצת על יחסי אב ובן

ד"ר משה מאיר 30/08/18 16:18 יט באלול התשעח

פרשת כי תבוא: על האב
ד"ר משה מאיר, צילום: באדיבות המצולם

בהביא האדם מישראל את ביכורי אדמתו לריבונו של עולם, הוא פורש את סיפור חייו מראשיתם. הראשית היא אמנם ראשית הלאום, אבל היא מסופרת כסיפור של איש יחיד, בתחילה האב ולאחר מכן - הבן:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:
אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי
וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה
וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט
וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל
עָצוּם
וָרָב.[1]

הפסוק הזה, המוכר גם מההגדה של פסח, הוא מהסתומים שבפסוקי התורה. מיהו הארמי? האם 'אובד' מתאר את הארמי או את אשר עשה הארמי לאבי? מיהו אבי? מפאת מורכבותו, 'זכה' הפסוק לפרשנויות שונות. יש האומרים כי 'ארמי' הוא לבן הארמי, ו'אבי' הוא יעקב. לבן לא היה אובד, אך הוא גם לא איבד את יעקב. לכן על פי הפירוש הזה, מדובר במה שרצה לבן לעשות ליעקב - לאבד אותו.

אפשרות אחרת: ארמי אובד [היה] אבי, וירד מצרימה. אפשרות זאת מתפצלת לשניים: יש אומרים כי מדובר באברהם שבא מארם וירד למצריים. יש אומרים כי מדובר ביעקב שגלה לארם, ומשם הגיע לארץ ישראל וסופו שירד למצרים.

אני למד מכאן דבר אחר: מארג היחס שבין בן לאביו, הוא מארג סבוך. סבוך עד כדי כך, שכאשר אדם בא לדבר על אביו, מבטאו עילג וסבוך ונתון להרבה מאוד פרשנויות.

מי היה האיש הראשון בתנ"ך שקרא 'אבא'? טוב, לא 'אבא' שזאת מילה שאיננה מופיעה בתנ"ך, אבל 'אבי'?

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו,
וַיֹּאמֶר: אָבִי! 
וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי.
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?![2]

אל מול אדיפוס מכונן הפסיכולוגיה של פרויד, ניצב סיפור העקדה מכונן הסבך התנ"כי של יחסי אב - בן. כך כתב פרויד על פרדוקס האב:

זיקתו [של העל - אני] אל האני אינה מתמצית בציווי: היה כך [כמו האב]! יש בה גם הלאו: אסור לך להיות כך [כמו האב]! אסור לך לעשות כל מה שהוא עושה: כמה דברים שמורים רק לו.[3]

סיפור העקידה של האב את בנו, מכיל פרדוקס מקביל. חכמים הכירו במורכבות היחסים בין ילדים להוריהם, וניסו לאזן את הבלתי מאוזן:

רבי אומר:

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,
שבן מכבד את אמו יותר מאביו,
מפני שמשדלתו בדברים,
לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם;
וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם,
שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו,
מפני שמלמדו תורה,
לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב.[4]

אלא שהמערכת לא מאוזנת. קפקא הפליא לבטא זאת ב'מכתב אל האב'. אביו של קפקא - על פי הביוגרפיות שקראתי - היה אב טוב. הוא רק לא התאים לבן הרגיש עד אימה שהיה לו. כך נתפתח המכתב [שנכתב כשפרנץ קפקא היה בן 36]:

אבא יקירי
לא מזמן שאלת אותי פעם אחת למה אני טוען שאני פוחד ממך. אני, כרגיל, לא ידעתי מה לענות לך, קצת מפני שאמנם אני פוחד ממך, וקצת מפני שכדי לנמק את הפחד הזה נדרשים פרטים רבים כל כך שבדיבור לא הייתי מצליח לחברם איכשהו יחד. והתשובה שאני מנסה לתת לך כאן בכתב אף היא לא תהיה אלא חלקית מאוד, כי גם בכתיבה הפחד ותוצאותיו מכשילים אותי בפניך, וכי גודל הנושא, בכלל, חורג הרבה מיכולת הזיכרון שלי ומבינתי.[5]

זה לא רק מקרה פרטי, יש כאן משהו כולל. הנה קטע שכתב המשורר דן פגיס, באסופה שכותרתה 'אבא':

צעדים
קצב מיוחד היה לצעדיך. כל צעד - נקישה קלה בעקב ואחריה דריכה קפיצית, אופטימית, אולי קצת מלגלגת, קל וקפיצי, קל וקפיצי. אני דורך באופן אחר, בכבדות, בהחלטיות - כמו עכשיו, כאשר כל צעד מרחיק אותי מקברך. היינו ניגודים גמורים. אתה מתוק ושטחי ושמח, אני תפל ושפוף. ובכן, שלום, גם לביקור הזה בבית הקברות יש סוף, אני שוב הולך לי, צועד במרץ בכביש הפנימי המוביל אל השער.

פתאום אני שומע, מה, תחילה נקישת עקב קלה ואחריה דריכה קפיצית, אופטימית, אולי קצת מלגלגת, קל וקפיצי, קל וקפיצי. אני מתחיל לרוץ, צעדיך רודפים אחרי, איתי, רצים בי, רגליך רגלי,[6] מותך מותי.

עמוד! אני מצווה על עצמי. עמוד. אני, אני בלבד, לא אתה. אני מודה שלא היינו ניגודים גמורים. אני מודה שאנחנו קרובים מאוד, יותר משרציתי להודות, יותר משרציתי. אבל ההבדל ביננו ברור ויישאר לעולם: לי יש מספר נעליים גדול, 43, ולך - אני זוכר יפה - היה מספר 37 בלבד.[7]

הרב קוק ב'אורות התשובה' מורה, כי ייסורי החטא נובעים מכך שההתאמה הטבעית שבין האדם ובין העולם השתבשה.[8] אפשר להתבונן בשאלה, האמנם ישנה התאמה טבעית בין האדם ובין העולם? אפשר להתבונן גם בשאלה - האם ישנה התאמה טבעית בין האדם ובין הוריו? ברור שייסורים רבים נגרמים לאדם בשל אי התאמה בינו ובין הוריו. בין אם מציאת ההתאמה היא שיבה אל ההתאמה הקדומה, ובין אם היא יצירת התאמה שמעולם לא היתה, ברור שאם היא מתאפשרת היא מביאה טוב הקלה ואושר. אם נתבונן במה שאומר האדם בהביאו את ביכוריו, נמצא שם ניסיון להתקרב להתאמה שכזאת:

...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.
וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'...[9]

האיש מכיר בסבל האב, וכן בצמיחתו עד היותו 'עצום ורב'. הוא מחבר בין זהותו לזהות האב - על ידי המעבר ללשון רבים הכולל את כולם. הוא מכיר בהישג האישי שלו עצמו, הבאת הראשית - שהוא ביטוי המשמש בכתבי הקודש לציון הבן ['ראשית אונו']. הסבך ביחסים בא לידי ביטוי בלשון העמומה והמגומגמת - 'ארמי אובד אבי', אבל הנאום כולו הוא ניסיון לישר את הסבך ולהבליט את החיבור שבין אב לבנו.

 

 

[1] דברים כ"ו ה'.

[2] בראשית כ"ב ז'.

[3] 'האני והסתם', עמ' 153 בתרגום העברי.

[4] קידושין ל' ע"ב

[5] עמ' 7 בתרגום העברי

[6] ובתלמוד - 'הבן הוא רגלי האב', עיין עירובין ע' ע"ב.

[7] 'כל השירים' עמ' 367.

[8] ראה 'אורות התשובה' פרק ח', ובמיוחד ג' ד'.

[9] דברים כ"ו ה' - י'

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר