"וַיֵּ֧רֶד יְהוָ֛ה עַל־הַ֥ר סִינַ֖י אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיִּקְרָ֨א יְהוָ֧ה לְמֹשֶׁ֛ה אֶל־רֹ֥אשׁ הָהָ֖ר וַיַּ֥עַל מֹשֶֽׁה: [כא] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב".
השם קורא למשה לראש ההר כדי לומר לו ללכת להזהיר את עם ישראל. עם ישראל שמייחל וחרד מפני המעמד עלול להימצא בלהיטות יתר ורבים עלולים למות.
עם ישראל עומד לפני שינוי עצום. קבלת מערכת הכללים שתשנה את חייו ותחייבו להתנהלות מסוימת, ומתוך הרצון להתקרב אומר רש"י, מתוך הרצון לראות את האלוקים אומר אבן עזרא, מהדחף והתשוקה להרגיש את דופק החוויה עד הסוף -עם ישראל מסוגל להחריב את הכל.
דווקא מתוך הרצון לממש במלוא הכוח את המפגש עם אלוקים ובריתו, הדחף ללכת עד הסוף הוא סכנה אמיתית. אבל אפשרי בכלל לעבור שינוי ולחוות מעבר דרסטי ממצב אחד למצב שני בלי לעבור דרך הרס הקיים? זה לא טבעי שכדי להגיע למשהו חדש שישנה את כל תפיסת העולם שלך, תידרש להרוס דבר ישן? למחוק את דמותך מהעבר?
רבי נתן מברסלב, גדול תלמידיו של רבי נחמן מברסלב, כתב ספר שמתאר את היכרותו את רבי נחמן. לספר קרא ימי נתן, (לימים שונה לימי מוהרנ"ת) ותיאר בו ארוכות את מסעו הרגשי שהוביל להשתנותו בעקבות מפגש עם הרבי.
אבל כשרבי נתן מתאר מי הוא היה לפני המפגש הגורלי ששינה את חייו, הוא מתמצת הכל בפסקה אחת. חיים שלמים נעלמים ונגוזים. אבל הרי כל מי שהיה רבי נתן, כל אישיותו ומעגל חייו, הם הם שהובילו אותו להיפגש עם רבי נחמן. אם תמחוק פרק שלם מההיסטוריה שלך שעכשיו פחות נוח לך איתו, איך תזהה את הסיבות שהובילו אותך לחולל שינוי בחייך?
הנביא ירמיהו שמנבא בסוף בית ראשון וחורבן בית המקדש וחוזה בריקבון הדתי והמוסרי שפושה בעם ישראל מביא את חזונו כבר בנבואת ההקדשה שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק בשלב הבא "לבנות ולנטוע". אבל מה קורה כשמנתקים חוליות שלמות בשרשרת של מי שהיית? גם כשרוצים שינוי, אישי, כללי, במערכת כזו או אחרת, לזרוק ולנתץ הכל?
"[כג] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ". משה מנסה להרגיע את השם שהמגבלות שקבע לעם והאיומים יספיקו להרתעה: "וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת".
אבל השם מתעקש. האופי האנושי שנובע לכאורה ממנו עצמו כמו שמנבא ירמיה הוא כזה שבלהיטות העצומה לאמץ את הדבר החדש, בתשוקה לשינוי, ישרוף הכל ולא יעזרו כל הסייגים. חובה להנחות את העם שעל אף השינוי חייבים מתינות ויציבות ושיקול דעת או שהכל ייחרב: "[כד] וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם." השם מאפשר לאהרן לעלות עם משה כדי להפיס את דעת העם אבל הרוב לא. פן יפרץ בם, אומר ראב"ע פן תיפגע נפשם.
רבי נתן גילה את השמחה
רבי נתן היה בן למשפחה אמידה וגם נישא למשפחה מוצלחת והיה אמור להמשיך את העסק המשפחתי. הוא היה מהמתנגדים הגדולים לחסידות כשהיה אברך אלא שמשהו התרחש: "בין אברכי נמירוב, אליה שב רבי נתן, היו אף כאלה שטעמו את טעם החסידות. ובשיחותיהם בבית המדרש, פרצו ויכוחים לא מעטים בין אותם אברכים, לבין האברכים המתנגדים לחסידות, שרבי נתן היה מהבולטים שבהם. הם סיפרו לרבי נתן אותות ומופתים מרבותיהם ואת עבודת ה' העצומה שלהם, אולם רבי נתן לא הטה ליבו לסיפוריהם וביטלם במחי יד: 'עבודה?' אמר להם רבי נתן, 'עבודה אמיתית ראיתי אצל חמי, שארבעים שנה לא ישן על מיטה, ויומם ולילה הגה בתורת ה'. וכי אתם יודעים עבודה מהי...?' כך נמשכו הוויכוחים, עד שהחלו לשוחח עמו מעניין שמחה וחיוּת בעבודת ה'. כאן הייתה ידם על העליונה. לבו של האברך הלמדן הגדול, רבי נתן, ספוג היה בכאב משום כך בדיוק. חש היה שחסר הוא את החיות, את השמחה בעבודת ה'. ומשכך, לא ארכו הימים והחלו הדברים להיכנס לליבו. ותוך זמן קצר הפך רבי נתן לחסיד". נקודת החוסר אצל רבי נתן היתה העדר השמחה. יאוש ואפילו דיכאון.
עד שלא נגעו בפצע המדמם האישי שלו, הוא נותר מבקר ציני מחוץ לחסידות ואף לגלג עליה. אבל ברגע שזיהה שאולי תורת ר' נחמן מברסלב תרפא את הפצע העמוק - אז התחולל השינוי. לימים יהפוך לממשיכו של רבי נחמן מברסלב ויהפוך את החסידות למצליחה ומוכרת. מהמקום האישי, כתב על הסכנה וההרס בהתמסרות ובחיפוש הטוטאלי אחרי השינוי: "רבים נכשלו ונפלו לגמרי על ידי ריבוי התבערה חוץ מהמידה… ורוב בני אדם נכשלין בזה!". אם תהיה בלהיטות יתר כשאתה מבצע שינוי, הבערה עלולה להרוס:
מחקרים שבחנו מה הדרך האפקטיבית ביותר לגרום לאדם ליצור שינוי, מסמנים לקיחת שינוי אחד על עצמך. פרט אחד קונקרטי שאם תדבוק בו יצור את השינוי הגדול. לא הכל בבת אחת.
אין כרת חד ומוחלט
משה מקבל את ההסבר ויורד לומר לעם במפורש שיזהרו מההרס. גישת הכל או כלום עלולה לגרום לאדם לוותר על הכל אומר רבי נתן, וכך הוא מפרש את האמירה "פן יהרסו אל ה' לראות":
"גם בענין ההתקרבות עצמו להשם יתברך, יש יצר הרע גדול. כלומר, שלפעמים ריבוי ההתלהבות חוץ מהמידה, הוא מהיצר הרע, כי זהו בחינת 'פן יהרסו'. ... ועל כן בשעת מתן תורה, הזהיר השם יתברך למשה: 'רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות', כי ישראל היו אז במעלה גדולה, והוצרכו להזהירם מהיצר הרע שיש בהתקרבות להשם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן, עב).
ולמה השם כל כך מתעקש מול משה? כי אצל ירמיה הוא עצמו מצטייר כבעל הלהיטות הגדולה להרוס את המצב הישן: "כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנֵּ֤ה אֲשֶׁר־בָּנִ֙יתִי֙ אֲנִ֣י הֹרֵ֔ס וְאֵ֥ת אֲשֶׁר־נָטַ֖עְתִּי אֲנִ֣י נֹתֵ֑שׁ וְאֶת־כָּל־הָאָ֖רֶץ הִֽיא" (ירמיה, מה', ד)
גם במגילת איכה שכתיבתה מיוחסת לירמיהו חוזר השימוש בפועל ה.ר.ס: "בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ" (איכה, ב', ב') ומוסיף: "עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ" (איכה, ב', יז')
לפעמים כשיש כאב גדול ובעיה חריפה והכל שורף ופצוע וזועק, הפיתוי להחריב הכל באבחה ולהתחיל מחדש הוא ענק. אם רק נקום ונעזוב, אם נוותר על הכל, אם נחליט שמעכשיו.... ונתחיל מאפס. מחדש לגמרי. אבל זו אשליה.
"התקדמות אינה אפשרית ללא שינוי, ואלה שאינם מסוגלים לשנות את דעתם, אינם מסוגלים לשנות דבר" אמר המחזאי הבריטי ג'ורג ברנרד שו אבל מנגד, מדייק הסופר והמשורר האמריקאי בן אותה מאה, הנרי דייוויד ת'ורו: "דברים אינם משתנים, אנחנו משתנים".
וכדי להשתנות הוכיחו המחקרים, צריך לפחות חודשיים של חזרה על מטרה אחת, צריך לכתוב את המטרה שתהיה מול עיניך, וצריך להתמיד באופן מתון. הזמן וההתמדה והמתינות הם שיהפכו בסוף עם עבדים לעם שנושא על לוח לבו את הקודקס החוקי המשמעותי ביותר לעולם ואת המחויבות לו. הלהט להרוס הוא כמעט ממכר, אבל הפעולה האמיתית היא שינוי מתון: "ועתה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ" .
עו"ד אורי אגוז היא מגשרת ומלווה נפגעי עבירה, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.