פרשת יתרו: אין סיבה לכונן חוקים בלי שופטים שיאכפו אותם

בתחילת הפרשה משה זוכה לביקור מיוחל: אשתו וילדיו חוזרים אליו לאחר תקופה לא קצרה, בליווי חותנו יתרו. "ויצא משה לקראת חתנו" – אזכיר כאן גדולתו של משה, שהוא קודם כל מנהיג ועבד ה' גם במחיר "חיי משפחה" רגילים, שכן המקרא מזכיר את שמחת משה לקראת חותנו ולא לאשתו וילדיו (נראה דוגמא נוספת בספר במדבר).

יתרו לא מתבייש, ובחוכמתו מחליט לייעץ למשה, המנהיג הגדול באזור באותה תקופה (ובכלל). אותה עצה תקדם את עם ישראל למטרה העיקרית – קבלת עשרת הדיברות ויישומן בעולם.

השיטה מגיעה מבחוץ

יתרו רואה את משה פותר את בעיות עם ישראל מבוקר עד ערב. העם כולו רואה בו מנהיג אבסולוטי והמילה האחרונה בכל עניין, כמובן בהנחיית ה' ("..יבוא אלי העם לדרש אלוקים.. ושפטתי בין איש ובין רעהו").

יתרו נחרד מהשיטה "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם?! מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצבים עליך?!.. לא טוב הדבר אשר אתה עושה!" ומנבא את העתיד אם השיטה תמשך "נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך..." - יתרו מכיר במגבלות האיש משה, וזאת לאחר שהכיר בגדולתו. יש דברים שפשוט לא יכולים לעבוד, גם אם אתה האדם הגדול ביותר שהאנושות ידעה.

ביקורת בונה מסוגלת להגיעה רק מתוך יכולת להכיל לפחות 2 גישות מלאות – ויתרו, לאחר שהתבונן והבין, מציע פתרון: מערכת משפט היררכית בסגנון שמוכר לנו עד היום. יתרו משאיר את גדולתו של משה במקום – משה יהווה את הצינור לה' והסמכות הבלעדית להנחיית החוק, והשופטים תחתיו ישפטו את המקרים הספציפיים. דברים גדולים ומהותיים – חוזרים למחוקק להבין את כוונתו, כלומר, שואלים את משה ("פרשנות תכליתית"). ואכן, השיטה שהגיעה מבחוץ ע"י יתרו - מיושמת.

אחרי הנחת התשתית – הכלי - אפשר ליצוק מהות

מיד לאחר הנחת התשתית לממשל (השופטת והמחוקקת כאמור, ולפי חלק מהדעות גם המבצעת) – אפשר להתחיל ליצוק בה מהות. הרי אין טעם בחוקים כשאין אפשרות לשפוט על פיהם ולאכוף אותם. הקב"ה סידר את הדברים כך שרגע לפני שתכנן לתת את התורה לעמ"י – העם מצליח לכונן מערכת יעילה.

קטונתי מלתאר את מעמד עשרת הדיברות, ה-מעמד המכונן שלנו כעם מול אלוקיו, שכל יהודי מכיר עוד מילדותו (זוכרת את עצמי בגן מציירת את הר סיני מקושט בפרחים). עשרת הדיברות היוו פריצת דרך לאותו זמן – לכל הדעות. או כפי שאמר בנימין ד'יזראלי (המאה ה-19), ראש ממשלת בריטניה יהודי, לשר אנגלי: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותיי כתבו את התנ"ך".

במילים אחרות, בזמן שבעולם היה לגיטימי לרצוח, לגנוב ולבגוד – לעם ישראל כבר הייתה מערכת חוקים מתקדמת שעד היום רלוונטית (ומה שעדיין לא מקובל בעולם – זה רק כנראה בגלל שהעולם צעיר מכדי להבין).

האם השכלנו לבחור כלי מתאים?

אז כמו היום – אנחנו מניחים שיטת ממשל ויוצקים לתוכה תוכן. אפשר לומר זאת אחרת – שיטת הממשל היא המאפשרת את התוכן – ולא כל שיטה יכולה לאפשר כל תוכן.

המדינה שלנו מתנהלת דרך מנגנון מסוים, גם הוא (לפחות בחלקו) מיובא מחו"ל. השיטה, בה אנו בוחרים נציגים (במקרה הטוב) או קבוצת נציגים (=מפלגה) מושכת סוג מסוים של אנשים. השיטה דורשת לשווק את עצמך בצורה אינטנסיבית וברוטלית, לשכנע כמה שיותר אנשים, לפזר הבטחות (גם לא רלוונטיות) – רק כדי להיבחר. הרצון להיבחר יכול להיות חיובי – באמת רצון להשפיע לטובה, אך השיטה מכתיבה דרך מסוימת להיבחר, שמושכת סוג מסוים של אנשים.

האם אלו האנשים המתאימים למימוש המהות שהיינו רוצים שתתקיים כאן? והאם הם מקבלים את הכוח האמיתי שהיינו רוצים לתת להם? השיטה, היא זו שמאפשרת את האנשים הללו.

ואולי כדאי לרענן מידי פעם את השיטה? אין בעיה שזו תהיה אחת שמיובאת מחו"ל.

פרשת יתרו – חג הבנים

בנימה אישית, לא יכולתי להתעלם מכך שזו שבת יתרו. במשפחתי, במקור מיהדות תוניס, נוהגים עד היום לחגוג את "חג הבנים" בסעודות מושקעות (בעיקר בעוגות). לפי המסורת, לפני כ 400 שנה השתוללה מגפה שפגעה בעיקר בילדים זכרים, והיא נפסקה בפרשת יתרו. אז לכל התוניסאים – בתאבון!