"לקח לי זמן להטיל ספק ולשאול איך זה, שכל מה שאלוהים רוצה ממני מתמצה בזה שאהפוך את עצמי לבעל אישיות גבולית עד מחוקה מרוב קדושות וטהרות ודקדוקים וביטול לעליון והשוואת צורה.." - כך כתב בכאב אדם שחזר בשאלה.
כשחברו קרא זאת, הוא השיב לו במראה מדויקת: "בדיוק כמו שגילית את האמת של התורה ובזת לכל אדם וערך חילוני, הפכת את עורך ובחרת, כמו ילד קטן ומשתולל, לבוז לכל אדם וערך דתי."
מהי בעצם התהום הפעורה בין החוזר בשאלה לחברו? למה מתכוון החבר המשיב? ניתן לומר שהחבר טוען שאדם שמשתנה מאה ושמונים מעלות לכיוון מסוים, ולאחר מכן שוב חוזר באותה קיצוניות לצד השני, הוא אדם מבולבל. זה אמנם נכון, אך ממה נוצר אותו בלבול פנימי עמוק? התשובה טמונה בשאלה כיצד אנו מתייחסים לעבר שלנו כשאנו בוחרים בדרך חדשה.
נוכל הצמרת שהפך למגן החוק
כדי להבין את העיקרון הזה, כדאי להביט אל עולם אכיפת החוק. פרנק אבגנייל (Frank Abagnale) היה בשנות ה-60 אחד מזייפני הצ'קים ונוכלי הצמרת הגדולים בהיסטוריה של ארצות הברית (והוא אפילו היווה את ההשראה לסרט ההוליוודי "תפוס אותי אם תוכל"). כשהוא נתפס לבסוף, הוא נשלח לכלא.
ומה קרה אז? במקום למחוק את כל מה שידע ולהפוך לאדם "ריק", ה-FBI הציע לו עסקה נדירה. הם ביקשו ממנו להשתמש בכישרון העצום שלו, במוח הפלילי ובהיכרות שלו עם עולם הזיופים, כדי ללמד אותם כיצד לתפוס פושעים ולפתח אמצעי ביטחון נגד הונאות. פרנק לא מחק את האישיות שלו ואת הכישרונות שאפיינו אותו, הוא פשוט לקח את ה"שובבות" שלו והעביר אותה לצד של הטוב.
"שובו בנים שובבים"
הקונספט הזה קיים ביהדות כבר אלפי שנים. בפרקי דרבי אליעזר (תחילת פרק מג) נכתב: "ר' ישמעאל אומר אלו לא נבראת התשובה לא היה העולם עומד אלא הואיל ונבראת התשובה והקדוש ברוך הוא ימינו פשוטה לקבל שבים בכל ואמרו שובו בנים שובבים שובו בני אדם...".
במשפט זה פותח התנא את מחרוזת החוזרים בתשובה הגדולים בהיסטוריה: אחאב, פרעה, מנשה ועוד. ובמשפט זה, כמדומני, טמון ערך מוסף בכל הקשור בחזרה בתשובה: כשאדם חוזר בתשובה, הוא צריך לחזור 'שובב'.
במליצה, ניתן לדרוש את הפסוק 'שובו בנים שובבים' כאילו נאמר לנו: "שובו -כשאתם שובבים".
מכאן אנו למדים שאסור לחכות שה' יעקור מאיתנו את היצר ואת המרץ ואז לשוב. לכן הגמרא (סוכה נב.) אומרת שעתידים הרשעים לבכות כשיצר הרע ייכחד, כי הם יראו שניתן היה בקלות לחזור בתשובה, והם איחרו את הרכבת כשהיו חסרי כוח. התשובה האמיתית דורשת ממך כנראה את החיוניות שלך.
הכוח של שודד ההרים בתוך בית המדרש
ההמחשה הגדולה ביותר לכך נמצאת אולי בהמשך דברי התנא, המספר על ריש לקיש: "בא וראה מרבי שמעון בן לקיש, שהיה הוא ושני רעיו בהרים גוזלין וחומסין כל אשר יעבור עליהם בדרך. מה עשה ? הניח לשני רעיו שודדין בהרים, ושב ... והיה משכים ומעריב לבית הכנסת לפני הקדוש ברוך הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים, ולא שב על מעשיו הרעים עוד ונתרצית תשובתו...".
ריש לקיש, כידוע, עשה את הצעד הראשוני בעקבות קפיצה למי הירדן, שם ראה את רבי יוחנן רוחץ וחשב בשל יופיו הרב שזו אישה. כשהטיח בו ריש לקיש: "למה אתה כל כך יפה? היופי הזה אמור להיות לנשים", רבי יוחנן לא נשאר חייב ואמר: "חילך לאורייתא"- הכוח שאתה מפגין בקפיצה אל הירדן ממקום גבוה יכול לבוא אל התורה.
שני הצדיקים הללו בירכו האחד את השני, וברכותיהם התקיימו במלואן על ידי נטילת תכונות ה"עבר" לקדושה. רבי יוחנן לקח את היופי איתו אל התורה; הגמרא (בבא מציעא פד.) מספרת שהיה יושב בפתח בית הטבילה כדי שיופיו ישפיע על הצאצאים. הוא השתמש ביופי שלו לפנימיות, עד 'שחכמת אדם תאיר פניו'.
וגם ברכת רבי יוחנן התקיימה. בפן הגופני, הלך ריש לקיש להשיב מהשבי את רבי אמי והשתמש בכוח שלו 'להרוג או להיהרג'. אך גם בתוך בית המדרש עצמו הוא הביא לידי ביטוי את הידע 'החילוני' שלו , וכשנחלקו חכמים בענייני טומאת וטהרת סכין, הביא ריש לקיש את דעתו המומחית מתקופתו כשודד דרכים.
ללמדנו: כשאדם חוזר בתשובה (או עובר כל שינוי עמוק אחר), היהדות אינה דורשת ממנו להפוך לאדם דהוי, בעל "אישיות מחוקה". לשובבות, לאופי העז ולידע החילוני שהיו לו, יש מקום באופן מסוים בתוך עולם היהדות שכולל את הכול. המשימה היא לא למחוק את עצמך, אלא רק להתעמק ולגלות,היכן נמצא המקום המדויק להאיר דרכו.