יש רגעים שעם כל הרצון שלך להחזיק במשהו, האמונה פשוט נשמטת וזה מרגיש כאילו אחרי שטיפסת וטיפסת והחזקת והצלחת, פתאום בנקודת השאלה העמוקה של עצם האמונה באלוקים, הרגל הונחה על סלע חלק וצנחת למטה בצניחה חופשית בבת אחת, בלי שום זיז להיאחז בו. "...הגלישה המהירה לא הותירה לו סיכוי".
כשאמיר נהרג, האבחה הזו שבה הוא היה ופתאום לא, היתה בלתי נתפסת. אף פעם לא באמת הצלחתי להבין את זה גם כשהייתי קוראת סיפורים על השואה או על קרבות. הרגע הזה שבו מישהו היה חי ורגע אחריו כבר לא.
היה צילום של תאונת הצניחה שלו. לא ידעו כמובן שתהיה תאונה, פשוט צילמו את הצונחים במצנחי רחיפה. ורואים אותו מהגב, עולה לקפוץ מהצוק, ומרחף באוויר, דקות ארוכות, ארוכות ממה שהיה צריך, ואז בבת אחת, התרמיקה של הרוח משתנה, ואני זוכרת שבחדרו של החוקר המשטרתי מוטי קדוש, איש יקר ומיוחד מתחנת טבריה, שיצא כדי לתת לי פרטיות, ניסיתי לעצור עוד ועוד פעם את הפריים הכי קרוב לרגע שהוא מתרסק ונהרג.
כאילו אם אני אצליח לעצור את הסרטון, אני אצליח לעצור את מה שקרה. להשאיר אותו עוד רגע חי. אולי להבין מה עבר עליו ברגעים האלה, אם הוא קלט. כולנו כנראה מתישהו משלימים עם ההעדר כשאנחנו מתעמתים איתו, אבל לא באמת מבינים. אתמול ראיתי את התמונה של סמל יניב מיכלוביץ ז"ל שנהרג בעזה מטיל נ.ט. עם החיוך הכובש הזה, והעיניים שמצטרפות לחיוך, והחיבוק ברקע ממישהו שעוטף אותו. כל כך חי. כל כך כאן. המחשבה שבשנייה אחת הכל נגמר שורפת את הלב. נוראית.
"זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר | אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל".
אחרי שבפרשה הקודמת פתחה האדמה את פיה ובלעה את קרח דתן ואבירם ואת כל שעימם; ואחרי שמתים באש 250 ראשי העדה מקריבי הקטרת; ואחרי מגפה בה נספים 14,700 מבני העם שהמשיכו במרד גם אחרי מות קרח, אחרי כל האבדנים האלה, נפתחת פרשת חקת בהוראות מפורטות איך מיטהרים אחרי מגע עם המת.
הפסוקים מדקדקים במה שמוטל על אלעזר הכהן: שריפת פרה אדומה, הוספת אזוב, עץ ארז ותולעת שני; כתישת התערובת וחלוקת האפר לשלוש - שליש יישמר לדורות, שליש למשמרת כהנים, ושליש יונח עם מי מעיין ויהפוך למי חטאת. אלו המים שיותזו על מי שנטמאו במגע עם המתים ביום השלישי וביום השביעי ואז הטמא ייטהר.
לפני שאמיר נקבר, נגעתי בו. ניסיתי לנקות לו את הפנים מגרגרי החול שהונחו שם בכוונה. מיד רצו והזיזו אותי. לא רציתי ליטול ידיים אחרי. זה הרגיש כמו בגידה להיטהר ממנו?
רש"י אומר על טקס הפרה האדומה: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת? לפיכך כתב בה 'חקה': גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". כשיבואו אומות העולם או אפילו ישראל עצמם, ויתהו מה זו ההוראה המשונה של אפר פרה אדומה כדרך להיטהר, תגידו להם שזוהי גזירה אומר רש"י. ואני חושבת, המוות הוא גזירה. הוא נתון. ולכן הטקס להיטהר ממנו הוא גזירה ונתון. את שניהם אי אפשר להסביר.
כנראה אם יש משהו שיכול לערער אמונה הוא המפגש עם המוות. ובמיוחד המוות הפתאומי, הלא מוסבר, מוות שהוא לא בשיבה טובה ואחרי 120. ולפעמים גם שם זה קשה לעיכול.
תפילת הקדיש תוקנה בתקופת הסבוראים אבל החובה להתפלל אותה במניין נקבעה אחרי הפרעות ביהודים בחבל הריין במאות ה-12 וה-13. מעשי הטבח הנרחבים בכל הקהילות היהודיות היו רבים ואכזריים כל כך שהמוני האבלים נזקקו לנחמה דתית והקדיש שקורא ומחזק את גדולת השם וההבטחה לגאולה מתקרבת, היה טקסט שהיתה בו האפשרות להתחזקות. אבל היה חשוב להחזיר את האנשים להיות יחד. לקבל תמיכה אחד מהשני, לא להסתגר באבל בבתים. קבעו חובה להתפלל אותה מבניין. עשרה ביחד. למצוא יחד אמונה שתיתן להם כוחות.
חשבתי, למה נבחרה דווקא מצוות פרה אדומה כדרך להיטהר מהמת? אולי בגלל שמול מוות נולד ספק והדרך להתמודד עם ספק היא לפעמים לא בהסברים, אלא באמירה דיכוטומית. ככה זה. למרות שהרמב"ן אומר שזה מענה למנהג פגאני שהיה פעם, ורבי משה הדרשן אומר: "תבוא פרה ותכפר על העגל", שבני ישראל שחטאו בחטא העגל בלי להרהר אחרי מעשיהם, מתקנים את החטא שלהם בקיום מצווה שאין להם רשות להרהר ולערער עליה. אז נתנו גם הסברים לפרה אדומה. אבל בסוף אפילו שלמה המלך אמר עליה שלמרות כל חוכמתו, את המצווה הזו הוא לא מבין.
איך בכלל נוצרת אמונה?
"יַ֚עַן לֹא־הֶֽאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם". מרים מתה ומיד אחריה העם נתקף צמא. המדרש מפרש שבעקבות מרים נדדה באר המים שהרוותה את העם ועם מותה נעלמה. אבל יש גם מעבר – מרים הנביאה, הדמות הרוחנית של העם, שיזמה שירה לחיזוק והבחינה גם בכאב הצד השני, הסתלקותה מהעולם הובילה ליאוש. השם מורה למשה ואהרן לדבר אל הסלע להוציא מים לעם, אבל משה שגם הוא במשבר ממות אחותו, ואולי גם ממנו נסתלקה לרגע האמונה, משה מכה בסלע כמו שעשה בעבר. המים יוצאים אבל משה ואהרן איתו נענשים: "יען כי לא האמנתם בי...": ואומר מדרש תנחומא (בובר) שגם את חטאי האבות המייסדים של האומה לא מסתירים. אם לקו בהעדר אמונה, זה ייאמר, ואותו משה שדאג מלכתחילה שהעם לא יאמין בו, לוקה גם הוא בסוף באותה חולשה.
מגוון האמונות שלנו הן הפילטר דרכן אנחנו מפרשים את המציאות. הן מתעצבות מתוך הנסיון שלנו, החוויות, החינוך, והרבה פעמים גם תפיסות עולם של ההורים שלנו חודרות אלינו לתת מודע גם אם במודע אנחנו מתנגדים אליהן. את כל המידע שסביבנו נסנן בהתאמה לאמונות שלנו לפי 3 מנגנונים - השמטות, הכללות, ועיוותים.
המוח שלנו יחפש לכל אמונה ותפיסת עולם עדויות שיחזקו אותה. הוא ישמיט, יכליל או יעוות מה שסותר. אמא שלי למשל מאד כעסה כשהיתה לי תקופה גלויה של סימני שאלה אבל אחר כך נזכרתי שהתפילה שהיא הכי התרעמה עליה היתה "אל מלא רחמים".
בתור דור שני לשואה שגדלה בלי משפחה מורחבת כמעט, האמירה הזו של אל מלא רחמים פגשה אותה במקום מאד כאוב. הוויכוח הזה מול הקב"ה עבר גם אליי.
"אמרות משפחה" קוראת הסופרת נטליה גינצבורג להשפעות האלו של האמונות שמתגבשות בנו. היא מדברת על אמרות משפחה אבל תחשבו על אמרות מקהילת המוצא שלנו, הקהילה, העם. הסביבה התרבותית. איזה אמונות נצליח לבחור שתחזקנה אותנו, כמו למשל להתמודד עם משבר או כדי לבנות אחרי אמיר זוגיות חדשה, וממה כדאי לנסות להיפרד.
"אנו חמישה ילדים. גרים אנו בערים שונות, אחדים מאתנו שוהים בחוץ-לארץ, ואיננו מתכתבים לעיתים קרובות. בהיפגשנו אנו עשויים לנהוג זה בזה אדישות או היסח-הדעת. אבל די במלה אחת שנאמר, במשפט אחד - אחת מאותן אמירות ישנות, שנשמעו שוב ושוב, פעמים אינספור, בימי ילדותנו... ומיד נשוב ונמצא פתאום את הקשרים הישנים בינינו... בזכות אותן מילים...היינו מזהים זה את זה אף במערה חשוכה, בין מיליוני בני-אדם".
(אמרות משפחה, נטליה גינצבורג)
הכותבת היא עו"ד וסא"ל (מיל'), כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.