במסע החיים, רגעים של הכרעה ניצבים בפנינו חדשות לבקרים. אנו נדרשים לקבל החלטות גורליות – בבחירת מקום עבודה, בזוגיות, ובשלל צמתים אחרים. בתהליך קבלת ההחלטות הזה, אנו מפעילים שיקול דעת מעמיק: קרבה לבית, שכר הולם, עניין אישי בתחום, ועוד אינספור פרמטרים. כשאחד מהם אינו מתממש כמצופה, אנו עלולים למצוא את עצמנו תוהים: "מדוע זה קורה דווקא לי? איך אסתדר עם המצב הנתון?".
השגחה פרטית וחידת הרע בעולם
בעולם מושגח, ההבנה הבסיסית היא שאין דבר נסתר מעיניו של הקב"ה. הוא זה ש"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הוא המפרנס כל יצור, מענק כראמים ועד זעיר ככינים. יתרה מכך, לעיתים קרובות אנו עדים לכך שדווקא המכשול, דווקא הקושי, מתגלה בדיעבד כדבר הטוב ביותר עבורנו, כך מפרש ר' בונים מפשיסחא למשל את הכתוב: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", כשבדרך הפשט אנו מבארים זאת כך: למרות כל החלטות בני האדם, בסוף מי שקובע זה הקב"ה.
הרבי מפשסיחא לעומת זאת מבאר זאת כך, שהמחשבות עצמם של האנשים, הם ממש העצה של ה', כי לא היה צריך לקרות דבר אחר בעצם.
בדרך דומה יש מבארים את הפסוק "עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע", כשהצרה עצמה היא המביאה לישועה, ועוד נביא את דברי ר' נחמן, שכשאנו אומרים "יש עניין שיתהפך הכל לטובה", פירוש, שהדבר עצמו שהיה לנו רע יתגלה כדבר שהוא טוב לנו.
סיפורים רבים מעידים על אנשים שפספסו טיסה או רכבת, וגילו לאחר מכן כי אכן היה זה לטובתם. גם במישור המקצועי, אי קידום במקום אחד עשוי להוביל את האדם למקום אחר, שם יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו.
"מעז יצא מתוק" אם כך זו לא רק חידתו של שמשון הגיבור, אלא חידתו של העולם כולו. מתוך השלילה, מגיח הטוב. אך אם כן, מדוע קיים בכלל הדבר השלילי? מדוע נדרשת לנו מסכת חיים כה מפותלת, שבה נראה כי הטוב צומח דווקא מתוך הרע?
חוקה שמעבר להבנה
פרשתנו, פרשת חוקת, מזמנת אותנו להתבוננות עמוקה ביסוד ההשגחה האלוהית ובתבונתו הבלתי נתפסת. ככל שננסה לרדת לעומקם של ציוויי התורה, נגלה כי הבנתנו מוגבלת, וכי עומק בקשת ה' וציוויו כנראה חומק מאיתנו. מצוות פרה אדומה כידוע, משמשת דוגמה מובהקת לכך. אדם שנטמא בטומאת מת, טומאה מן החמורות ביותר, נדרש לעבור תהליך טהרה מורכב כדי לשוב ולהיכנס למקדש ולאכול קודשים. באופן תמוה, טהרה זו נעשית באמצעות שריפת פרה אדומה תמימה, שבתהליך הכנתה משתתפים אלמנטים נוספים, חפצים ומעשים.
התמיהה גוברת לנוכח העובדה שהעוסק בטהרת הטמא, דווקא הוא נטמא בעצמו. כיצד ייתכן שפעולה המיועדת לטהר, גורמת בעצמה לטומאה? רש"י, בפירושו הידוע, מציג תשובה חד משמעית לשאלות אלו: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה הזאת, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה".
כלפי אומות העולם, שדורשות הבנה שכלית לכל פעולה, אנו מפגינים כאן אמונה עמוקה. עבורנו, ברור שכל ציווי אלוהי נושא משמעות עליונה, גם אם אינה ברורה לנו בשכלנו המוגבל. מה שנראה תמוה בעיני מי שדורש היגיון לוגי לכל דבר, ברור לנו שהוא נכון, פשוט משום שהוא נובע ממקור עליון. (במאמר מוסגר, חשוב לציין שגם לאומות העולם יש מעשים פולחניים הנראים כלפי חוץ מעוררי תמיהה וחלחלה).
מטהור מטמא: מבט על מציאות הפכים
האמונה בציוויי ה' יכולה וצריכה להתבטא גם באמונה במהלכים הכוללים של העולם. המדרש רבה (פרשה י"ט על הפסוק "זאת חוקת התורה") מדגיש נקודה זו בעוצמה: "זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב י"ד:ד׳): מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם".
מדרש זה, הממשיך בדוגמאות רבות נוספות הממחישות את "קולו של האל בעולם", מזמין אותנו לעלות את המבט על המציאות. פעמים רבות, כשאנו נמצאים במבוכה ובחיפוש אחר הדרך הנכונה, אנו מנסים לפרוץ אותה בכוח, אך דווקא בכך אנו עלולים להתרחק מהיעד. לעומת זאת, כפי שמלמד בעל ה'מסילת ישרים', מי שעומד מעל הגן, חכם דיו כדי להדריך את המובך בו ביד רמה.
לכן, גם כאשר אנו פוגשים בדמויות כמו תרח, ובאומות העולם, שלכאורה אמונים על הסתרת ה' בעולם, עלינו לזכור שדווקא מהם עשויים לצמוח אברהם אבינו וישראל, בדרך להארת שמו יתברך בעולם כולו. פרשת חוקת, על חוקותיה הבלתי מובנות לכאורה, דורשת מאיתנו להרים את מבטנו, להתעלות מעל ההתעסקות בהווה המוגבל, ולהתבונן במי שנמצא בכל זמן ובכל מקום – במי שרואה את התמונה השלמה, ובכוחו להפוך טומאה לטהרה, וחוסר הבנה לאמונה איתנה.
פרשת חוקת, משמשת כאבן יסוד להתייחסות שלנו אל כל מאורע בחיינו, לזה הכללי או לזה הפרטי, כשלא לכל דבר נוכל לתת פשר. ועוד לאקורד סיום בפרשה אנו קוראים גם על מיתת אהרון, כמו גם על מיתתה של מרים, משני פרנסי הדור, נביאים, צדיקים, שליחים ומנהיגים.
גם כלפי אירועים שכאלו, יכולה לעלות השאלה "מדוע?", 'למה לא זכו להיכנס אל ארץ ישראל'? למה דווקא הם? וייתכן, שהדברים באים גם לעורר אותנו כלפי החדשות לבקרים, בדבר אחינו הגיבורים הנופלים, מדוע בדרך זו? מתי כל זה יגמר? ומתי נראה שכל הדרך הזו, השכול והאבל, יתהפכו לטובה.
הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר ישראלי