וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.
אין מנהל שאוהב קיטורים. התלוננות שהיא לשם ההתלוננות. גם אם זה לגיטימי להביע עמדה וחשוב להשמיע דעה זה לא בהכרח מייצר לגיטימציה לקיטור שהוא לא מקצועי.
אך למרות זאת מי שער לרגשות והלכי רוח בחברה שלו, יוכל להאזין בשיחות מסדרון ובפינת הקפה את "העובד המקטר", שתמיד יש לו תלונות, לא תמיד ברורות, ובעיקר - התלונות הללו מסבירות מצוין מה לא בסדר, אבל כמעט ולא כוללות בתוכן את החלק הכי קריטי, מה הדבר שנדרש לעשות כדי לשפר את המצב ואיך הוא רוצה ויכול להשפיע על זה.
התלונות הללו יתחילו במצב הקורנפלקס במטבחון, ויסתיימו בתלונות על התנהלות ומקצוענות. מה מלמדות אותנו התלונות הללו?
את הסוד מגלה רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש. הוא ער לפרשיה מרתקת המתוארת בפרשת השבוע. לאחר שממלכת אדום - צאצאיו של עשיו, תאומו של יעקב - מסרבת לאפשר לבני ישראל לעבור בתחומה, לאלץ את העם לבצע עיקוף משמעותי במעמקי המדבר. לא כיף, לא מרגיש פייר, בטח לא אחרי 40 שנה בסיני.
כאשר האדם מקטר, הוא בוחר בדרך הקלה
מה עושה העם? מקטר על ה"מן", אותו לחם שמימי שירד להם מידי בוקר, אותו הם מכנים "לחם קלוקל". טיעון קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שלא הלחם היווה את המקור לתלונה, כי אם הסיבוב הענק שהם נאלצו לבצע.
מסתבר שכאשר האדם מקטר, הוא פשוט בוחר את הדבר הראשון, הקל, הנוח שנגלה לעיניו ועליו הוא פורק את התסכול והמרירות שבתוכו. אדם שמח ושטוב לו, לא מקטר על סוג הקפה, הקורנפלקס או אופי התכנית בימי הגיבוש. הקיטור מעיד על חסך פנימי עמוק יותר שיש לעובד.
עובד שלא טוב לו משפיע על כל הארגון, יכול לייצר אפקט שלילי ולגרום לפגיעה במוטיבציה הכוללת. ההתייחסות לזה והפתרון חייב להיות עמוק ומקיף - עלינו להבין מה באמת כואב לעובד - ולזה לתת מענה.
הכותב הוא זיו אלול, יזם, משקיע, מנכ"ל Periapt ומחבר הספר "אבות הניהול"