האברבנאל סבור שפרשה זו מכינה אותנו לקראת כיבוש הארץ. ובמלחמה יש גם קרבנות. לכן ציותה התורה על כל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב.
שני הפירושים מייצגים שני צדדים של ארץ ישראל האחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת. ארץ ישראל היא גם אידיאה נעלה וגם ארציות ריאלית. זו ארץ הקודש שבמרכזה המקדש שיש לשמור על טהרתו וקדושתו כדי ששם נתעלה ונתרומם ונתקרב לשכינה. והיא גם אדמה שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה.
והא בהא תליא. ללא ריבונות ישראלית והתיישבות במרחבי ארצנו לא ניתן לבנות מקדש. מאידך, ללא מקדש כמרכז הרוחני אין כל משמעות לארץ. זו היא סתם פיסת קרקע כמו בכל מקום בעולם.
כנגד שני אלו עיכבו שני מנועלים חזקים את כניסת עם ישראל לארצו: סיחון מלך חשבון ועוג מלך אדרעי. ופירש השפת אמת: חשבון – מלשון מחשבה, שאיפה, אידיאולוגיה. אדרעי – מלשון זרוע (בארמית) – ביצועיות מעשית. תפילין של ראש – מרכז החשיבה, והתפילין של יד – כח העשיה. על עם ישראל להתגבר על שני מעצורים, האחד – מעצור נפשי השולל את זכותו המוסרית של עם ישראל על ארצו, המערער את האידיאולוגיה של מעמדה הרוחני של ארץ ישראל ומהקדש כמרכז תרבותי משפטי ודתי לעולם כולו. בין היתר מתבטא הדבר בשנאה תהומית ובהכחשת זיקתנו לארץ ישראל ולירושלים ולבית המקדש. וסכנתו החמורה יותר בחלחול רעיונות לו פנימה ללבם של ישראל ובעקבותיהם דלדול המוטיבציה והמורל והריסת החוסן הנפשי. והשני – כוחות חזקים הלוחמים בשיטות לא קונבנציונאליות, באכזריות נוראה ומרגבים חללים וטומאת מת בישראל.
רק אחרי הכותו את סיחון ואת עוג הואיל משה בהכנת העם מעשית לכניסתו לארץ.
כל השח בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש חוזר מעורכי המלחמה. מי שמפריד בין האידיאה לבין המעשה, בין ארץ ישראל של מעלה לזו שלמטה, בין הרוח והכח, אינו מסוגל להיאבק ולהגן על הארץ. או שהוא הופך אותה לאידיאה וירטואלית מנותקת מן המציאות הוא שהופך אותה לנדל"ן הניתן למיסחור ...
אולם תורת ד' תמימה משיבת נפש. רק באיחוד הרמוני ואורגאני של הדברים נזכה לכך שמציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.