(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: (ו) וַיְשַׁלַּח ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר ה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: (ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:
(פרק כא)
בקשתם של ישראל ממשה "הִתְפַּלֵּל אֶל ה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ" נובעת, לדעת האלשיך הקדוש, מהכרת החטא, ומהבנה שלא הנחשים השרפים הם הממיתים אלא החטא הוא אשר ממית. לכן, לא את הנחשים השרפים הנושכים בפועל ביקשו ישראל להסיר, כי אם את השורש שהצמיח אותם - "וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ" - "כי הנחש הוא כח יצר הרע המסית הנקרא נחש". ביטול יצר הרע, לדעתם של ישראל, הוא הפתרון לכל הבעיות - "באמת אמרו ויסר מעלינו את הנחש הידוע המסיתנו, ואז נתרפא מהכל שנשוב בשלמות".
אכן הבנתם של ישראל היא נכונה, אך הפתרון אינו הפתרון הנכון. "וַיֹּאמֶר ה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". שני נחשים שרפים יש, האחד - חי, והשני - דומם. האחד - נושך, והשני - מרפא. מציאות זאת מעוררת את האדם למחשבה: "בהיות שרף חי נשכני, וזה שרוח אין בקרבו כי אביט בו ארפא!". אלא שיש עוד הבדל ביניהם, האחד - למטה, והשני - למעלה. כאשר אדם מביט למטה הוא רואה נחש חי, וכאשר הוא מביט למעלה הוא רואה נחש דומם.
אין זה כי אם רמז שבהיותי בלתי נושא עיני למרום ומכיר כי הדבר בנס, אני נותן רוח חיות וכח בשרף ישכני. אך בתת אל לבי כי הדבר בנס ואשא עיני למעלה כי הכל מאתו, יוסר חיות השרף מלהצר לי ויהיה דומם. ושכאשר השרף העליון שהוא רמז אל המשחית הוא דומם, אין התחתון נושך.
כאשר אדם מביט למטה, דהיינו שהוא סבור שהכל הוא טבע, הרי שהוא בעצמו, בחטאו, "נותן רוח חיות וכח בשרף" אשר נושך אותו. אך כאשר אדם מביט למעלה, דהיינו שהוא מבין שהכל הוא נס והשגחה, "יוסר חיות השרף... ויהיה דומם", ואז כאשר כח המשחית הוא דומם אז גם הנחשים השרפים שלמטה אינם מזיקים.
ההבדל בין מזיק למרפא, בין חיים למוות, תלוי בהבטה של האדם. הקב"ה אינו חפץ לבטל את יצר הרע, הקב"ה חפץ שהאדם יתעורר בעצמו, שיביט, שיכיר, שיבין, שיחשוב, ואז "על ידי היות באדם מחשבה זו ישוב אל ה וירפאהו".