אחת השאלות המעניינות בהתייחסות החינוכית אל החטא, היא השאלה באיזו נקודת זמן החטא הופך מהתמודדות נורמטיבית, אישית של האדם, לעובדה מוגמרת, חברתית שזקוקה להתייחסות ממוקדת, חינוכית ורוחנית. בנקודת הקצה נשאל- מתי התנהגות הופכת משובבות לגיטימית, למעשה שלילי המביא לידי עונש?
מטבע הדברים מדובר בשאלה מורכבת המצריכה התייחסות לכל מקרה לגופו. עם זאת, הבחנה אחת מיוחדת ניתן לראות במדרש על הפרשה שלנו:
"משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס (מתגאה, מתחצף) בינו לבין המלך בדברים קשים, ולא היה המלך מקפיד עליו. לימים עמד המלך, והגיס (האוהב) במעמד לגיונותיו. גזר עליו (המלך) מיתה."
המשל מתמודד עם מציאות שבה אוהבו של המלך מעיז להתחצף אל המלך בחדרי חדרים, ועל כך המלך מוחל לו. אלא שיום אחד האוהב מעיז פניו וגם מתחצף אל מול כל הלגיונות של המלך. או אז, המלך כבר לא שותק, עד כדי כך שהוא גוזר מוותר על אוהבו.
במשל הזה, המדרש מסביר מדוע משה ואהרן נענשו על חטא הכאת הסלע ולא נענשו על חוסר האמונה שלהם, לכאורה, בביטוי: "הצאן ובקר ישחט להם?!" - שלכאורה הוא ביטוי קשה יותר.
המדרש, ורש"י בעקבותיו, מסביר במילים האלה, שמשה ואהרן חטאו שני חטאים שונים- באחד הם חטאו בחטא גדול, אך הוא היה באופן פרטי, ואישי, ולכן הוא נמחל להם. לעומת זאת, בחטא השני, כאשר משה ואהרן חטאו מול כל העם, למרות שהיה זה חטא קטן- הם נענשו על כך באופן רציני ביותר.
*
להבנתי, לפי גישה זו, יש לפעול גם בחינוך. כל עוד החטא, או הפעולה השלילית נעשתה באופן נסתר ופנימי, בין אדם לקונו או בין אדם לחברו, הרי שתפקיד המחנך למצוא כל דרך אפשרית להקל על העונש, ולאפשר חזרה בתשובה אמיתית וכנה. לעומת זאת, כאשר החטא הופך לאפשרות ציבורית, לדרך עקומה שאין בה בושה וכלימה- אז יש לעקור כנראה את החטא מן השורש.
לחטוא, לעשות טעויות- זה אנושי. ודאי, יש צורך להתמודד עם החטא. אך עלינו להפריד הפרדה חדה בין חטאים ונפילות המתרחשות בחדרי חדרים, לבין חטאים ונפילות שהופכות לנורמות חברתיות. האחרונות, גם אם הן נפילות שאינן נחשבות קשות מבחינה רוחנית, הרי שהקושי שבהן הוא העובדה שהחוטא הופך אותן לנורמה. עם נורמה של חטא- לא נוכל להשלים.
שבת שלום!