בשבת הזאת, כשאנו קוראים את פרשת חיי שרה, יגיעו אלפי יהודים לשהות ולהתפלל בקברם של שרה אמנו ואברהם אבינו. המנהג הזה ייחודי, ואין הרבה דוגמאות ביהדות של מקום קבורה שהפך למוקד רוחני כה חשוב עבור כלל ישראל. המראה של ההמונים עולים לרגל לקברי האבות מדגיש לנו, איך אברהם ושרה עדיין נתפסים היום כהורים של כולנו. ברעיון הזה יש עוצמה רוחנית, וטמון בו שיעור חשוב על מקום המשפחה ביהדות, ובמיוחד החשיבות של איזון נכון בין האחריות של מנהיגים כלפי הקהילה ואחריות כלפי המשפחות האישיות שלהם.
האיזון הזה, שהיה אתגר למנהיגי קהילות ישראל במהלך כל הדורות, הוא מה שאנחנו קוראים היום "איזון עבודה-חיים". הצרכים הרבים של הקהילה מתחרים לעיתים קרובות עם צרכי המשפחה של המנהיג עצמו (בן/בת הזוג והילדים), שעיניהם תלויות בהורה או בבן הזוג לאהבה ותשומת לב. אמת היא, שחיי מנהיגות עשויים להציע למשפחת המנהיג הזדמנויות מיוחדות וחיוביות. במשפחות כאלו, ילדים יכולים לספוג בבשרם יהדות חווייתית עשירה, כשהם רואים את הוריהם עסוקים בצרכי ציבור, צרכי השעה, חינוך וחסד.
אבל ייתכן שחיי המשמעות האלה יגבו גם מחיר. הדרישות של חיים בשירות הציבור מאתגרות את הקשר שבין המנהיג ומשפחתו. המתח הזה אתגר את שלושת המנהיגים הכי חשובים בתולדות עם ישראל: אברהם אבינו, משה רבינו, ודוד המלך. כל אחד מהם הגיב לאתגר הזה בצורה שונה, ואנו יכולים ללמוד הרבה מהם ומהשלכות גישותיהם השונות גם לחיינו אנו.
משה החליט להיפרד מאשתו כדי לצמיתות
נתחיל עם מי שנתפס בדרך כלל כמגלם את תכלית המסירות לציבור, גם על חשבון המשפחה: משה רבינו. המדרש (ספרי במדבר צט) מלמד שכדי להיות תמיד במצב של טהרה המאפשר השראת השכינה, משה החליט להיפרד לצמיתות מאשתו ציפורה. למרות שאנחנו יודעים את השמות של שני בני משה, התורה לא מספרת לנו ולא על אינטראקציה אחת בינו ובינם. בספרות בית המדרש, התוצאות מכך ברורות: על פי מדרש אחד (במדבר רבה כא:יד), בניו של משה התרחקו מלימוד התורה, ועל פי מדרש אחר (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דעמלק א), אחד אפילו פנה לעבודה זרה. חוץ מהתפקיד ששיחקו לשמצה בסיפור פסל מיכה (ראו שופטים יח: ל ורש"י שם), צאצאיהם נעלמו בערפילי ההיסטוריה, ולא בלטו בשום צורה בספרי תנ"ך המאוחרים.
בסוף התורה, מדגישים הפסוקים לגבי משה: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד:ו). העובדה הזאת נובעת מהיות מקום קבורתו של אדם נועד בראש ובראשונה כאתר לצאצאיו לכבד את זכרו. כיון שהקשר של משה עם ילדיו ניתק, מקום מנוחתו לא נשמר. מן הסתם, זה התמסרות המלאה של משה לעם ישראל כולו גרמה לתהום שנפערה בינו לבין אשתו ובניו. בכל זאת, כתלמידים של משה, עלינו ללמוד מכל צדדי אישיותו: מחוזקותיו הנפלאות כגון הנהגתו, ענוותנותו, ומסירותו, וגם מהדברים הגדולים שהוא הקריב על הדרך ושהיינו רוצים בעצמנו לשמר.
בניגוד למשה, פרשתנו מציגה את אבי אבות העם היהודי, אברהם אבינו, כמודל של איזון בריא יותר. אברהם נודע מתמיד על מסירותו לעולם הרחב על ידי הכנסת אורחים, חסד, חינוך, והנהגה מוסרית. בפרשתנו, למרות זאת, אנו רואים איך הוא מקדיש לא פחות מרץ לקרוביו: הוא מתאבל ועוסק בקבורתה של שרה, דואג שיצחק ימצא זיווג הולם, ויוזם הסדרת מחיה לילדיו הנותרים גם להם לאחר מותו (בראשית כה:ו). לכך, אין זה מפתיע שמקום קבורתו של אברהם, מערת המכפלה, ידוע היום לכל ומבוקר תמיד על ידי אלפי אנשים מעמים ואמונות שונות, שרובם ככולם מחשיבים את עצמם כצאצאיו.
דוד המלך לא סגפן כמו משה
בהפטרה של השבת, ניתן לנו גם מודל שלישי: דוד המלך. כמושל בעל חזון ורגש עצום, דוד כתב וחיבר את ספר תהילים, יסד את בית המלוכה הראשון והנצחי של עם ישראל, וסלל את הדרך לבניית בית המקדש. אולם, בנוגע למשפחה שלו, דוד לא פעם מצא את עצמו נתפס בהפתעה. מרד שיזם בנו הכריזמטי אבשלום מצליח לדחות אותו לזמן קצר מכס המלוכה (שמואל ב:טו). ובהפטרה שלנו, המלך המזדקן יושב בצורה פאסיבית תוך כדי שעוד בן, אדוניה, גם כמעט מצליח לבצע הפיכה דומה.
דוד אינו דמות סגפנית ומסתגרת כמו משה. הוא מטפל בצרכי משפחתו בצורה תגובתית ונותן לאירועים ולהתפתחויות להוביל אותו. הוא לא מקדיש מאמץ מיוזמתו לטיפול בענייני ילדיו, כמו אברהם, אלא מחכה עד שהבעיות שלהם יוצאות משליטה. משום כך, מתאים שמקום קבורתו של דוד המלך יושב ברצף בין מערת המכפלה וציונו האלמוני של משה. יש אתר מחוץ לחומות העיר העתיקה הקרוי בשם "קבר דוד", אבל הוא איננו יעד חשוב לביקור ההמונים, והרבה חוקרים ופוסקי הלכה מטילים ספק בזיהויו.
השוואה של שלוש הדמויות הגדולות הללו, משה, אברהם, ודוד, מלמדת אותנו מסר חשוב: יכולת.
העמידה של המורשת שלנו, המסומלת במקרה הזה על ידי ציון הקבורה הפיזי, גדלה ביחס לזמן ולכוח שהשקענו לא רק בקהילה אלא גם במשפחה. אנחנו חייבים לעשות מקום להמשכיות הערכים היקרים לנו דרך בני האדם היקרים לנו מכל - בני ובנות הזוג, ילדינו ונכדינו, שכן על ידיהם הערכים הללו יתקיימו לעולם. תיעדוף המשפחה איננו סימן לאנכיות חס ושלום. אדרבא, כשאנו מדגימים את הערך העצום של המשפחה, היסוד שעליו נבנה כל בית ישראל לדורותיו, אנחנו מראים לקהילה במלואה מה הקדוש ברוך הוא רוצה מכל אחד ואחת מאיתנו. על ידי כך, אנו זוכים לחיי עולם לא רק ברמה הפרטית, אלא גם ברמה הלאומית.
הרב ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות רשת אור תורה סטון.